• בעז זלמנוביץ

גם השנה לא עמדתי בהבטחה - ספרות עברית שקראתי בתשפ״ב


למצולמים אין קשר למופיעים ברשומה

גם השנה, כמו בשנה שעברה לא קיימתי את שהבטחתי. אם לצטט את עצמי: יש הרבה הבטחות שכאלה, אבל מכיוון שאנחנו בבלוג שעוסק בספרות ולא בהתפתחות עצמית, בהעצמה אישית או בזוגיות, הרי הבטחתי לעצמי שנקרא יותר ספרות ישראלית בשנה העברית שעוד כמה צעדים תסתיים, ולא עמדתי בכך. לפני שנתיים ניצלתי את הסגרים לקרוא מעט יותר ספרות מקור, בעיקר זו שנכתבה על ידי נשים, אך גם השנה לא קראתי מספיק פרוזה עברית מקורית. אבל בכל זאת קראתי קצת, והנה, לכבוד השנה שמסתיימת סיכום הספרות העברית שקראתי במהלכה. אגב, אם תכריחו אותי להמליץ במיוחד על שלושה ספרים מהרשימה למטה, אבחר ב: 'צל יד' של באר; 'חיילת' מאת טוכשניידר; ו'החזאית' שכתבה וייס גבאי.


חום - צלם בעז זלמנוביץ (רמת הגולן 2018)

מהגוורדיה הוותיקה קראתי את חיים באר ב'צל ידו'. סגירת מעגל עם אביו או מבט מהצד השני המשפחתי, אחרי חבלים הנפלא שעסק בעיקר באמו. באר חוזר לחור שבנפשו, ליחסיו הבלתי סגורים והלא פתורים עם אביו במעין אוטוביוגרפיה ובמעין ביוגרפיה של אביו אמתיות או בדיוניות, או אולי מוטב כתובות ביחסים מוכלים בין הדמיון להיסטוריה הכללית והמשפחתית. עוד מוותיקי השבט - מאיר שלו בספר שונה - 'אל תספר לאחיך' (עם עובד, 2022). מפגש בין שני אחים השונים ביופים ובאופיהם וסיפור של אהבות ודחיות. שונה מהשלווים "הרגילים", אבל מומלץ. שני סיפורים של פנחס שדה בספרון שיצא בהוצאת תרמיל (1970). ב'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד'. אני חושב שאלו הסיפורים היחידים של שדה שצלחתי אי-פעם או שבכלל ניסיתי לקרוא. אך זה יתרונה של ספרית תרמיל האגדית - צמצום הדברים [לרוב]. מסתורין ירושלמי ואהבות מוטרפות ומטורפות. עוד מהוותיקים, חיים גורי ב'מי מכיר את יוסף ג' (הקיבוץ המאוחד, 1980). מדובר במהתלה עיתונאית-אמיתית על הברון מיכנהאוזן, זליג ואולי פורסט גמאפ היהודי הנודד והבודה את עצמו, בסדרת רשימות שנכתבו ב'למרחב' ביטאון מפלגת אחדות העבודה בין 1965 ל-1967. לא ממש בזקנים, אבל קצת יותר ותיקה - 'הבארשבעים' של גיא עד (זמורה-ביתן, 2012). בכתיבה מינורית, אולי סמלית לאפרפרות של הפרובינציאליות והברוטליזם הבאר-שבעי, מספרת גיא עד את סיפורה של משפחת גאוכמן מפי הבת הצעירה דניאלה, צלמת החוגגת 30.


חלונות - צלם בעז זלמנוביץ (רמת הגולן 2018)

קראתי מעט מספרות המתח העברית. יגאל צור שלח אלי את 'המחוז הצפוני' שבו חוקר הרצח הבדואי-יהודי נמיר בקרמן חוקר רציחות בגוש שגב. ספר קצבי. עוד ספר מסוגת הבלש של הפריפריה הוא יוסי ברגר - 'נגן הקלרינט מקזאן' (כתש, 2022). שלומי נהג מונית בתחנת "כרמונית" מסיע את ולידמיר עולה ותיק מרוסיה ונגן קלרינט בתזמורת המקומית שסיפורו האישי עצוב, ונקשר אליו. בעקבות כך הוא נקלע לתעלומת היעלמותה של סמירה צעירה ערביה מכאוכב ולרצח פועל בניין יוצא רוסיה. גם את ספר זה קיבלתי מהמחבר. ויש גם שתי בלשיות. הראשונה נילי אסיא - 'תיק אודסקי' (שתים, 2022). זה הספר השני של אסיא בו מככבת רב-פקד ליאורה דגני ממחלק הרצח בתל אביב. דגני חדת החושים אולי דומה לבלשיות ישראליות ספרותיות נוספות - חיי משפחה ואהבה מתוסבכים, הרגלי אכילה, שתייה ועישון גרועים, וקיפוח בקידום, אבל אפקטיבית. היא חוקרת מקרה בו התגלתה גופת עובדת זרה בתוך מזוודה. עוד בלשית מיוסרת בספר המעניין והמהנה של דריה שועלי - 'כליא ברק' (זמורה, 2022). בשפה שוצפת ומדויקת מספרת שועלי את קורותיה של מזי מוריס חוקרת פרטית שעברה הוא כעבר איוב וכיום בעזרת שכלה, ובן ובת דודה מחפשת אחר בת העשירים שנעלמה. שחיתות בצמרת המדינה, יחסים אפלים במשפחות העשירות וגם האומללות בדרכן, רציחות ותסבוכות נפשיות. 'תיק בלוגה' של מישקה בן-דוד (תכלת, 2022) הוא ספר המתח העברי האחרון שקראתי השנה. אמנון זנזורי מפעיל סוכנים ותיק ומזדקן הנאלץ לגייס את בנו שהתחתן עם מוסלמית-שיעית מאזרבייג'ן ופיתח מכשיר לוחמה אלקטרונית למעקב אחר נתיב הברחת טילים מדויקים מאיראן בים הכספי. יחסי האב והבן מתוארים קצת יותר מדי, וביתר סלחנות כלפי האב, אבל זה לא העיקר. העיקר אלו הם האקשן, מאבק המוחות בין הזקן ובנו ובין המבריחים והדייגים הבלתי חוקיים, ובין ישראל לאיראן.


טיפות - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2018)

שני ספרים שנכתבו במקור בערבית, אני רוצה לשייך לרשימה הזו. מדובר בישראלים דוברי וכותבי ערבית [מניח שזו לא בדיוק הגדרה שהם נותנים לעצמם]. הראשון ספרו של איאד ברגותי - 'סיפור עכאא'י' (פרדס, מכון ון ליר, 2021, תרגום ברוריה הורביץ ויהודה שנהב-שהרבני). ברגותי לוקח אתנו לסוף מלחמת העולם השנייה, לחברה הערבית בארץ-ישראל (פלסטין), למשקעי המרד הערבי, לכדורגל כמפלט וכמקור לגאווה לאומית ולחומות עכו (עכאא'י). מבט שונה על ארץ ישראל המנדטורית ועל החברה הפלסטינית. ספר נוסף שנכתב במקור בערבית ויצא ב'לוקוס' הוא 'למלחמה יש אף גדול' של שיח'ה חליווה (2022, תרגום מערבית רחל פרץ ושיח'ה חליווה). תשעה הסיפורים הקצרים שיצרה, הגם שניתן לקרוא בהם קריאה מקומית, פלסטינית או ערבית-ישראלית, כפי שקל למסגר את חליווה על סמך הביוגרפיה שלה, הם בעצם אנושיים ואוניברסליים.


תחינה - צלם בעז זלמנוביץ (תל אביב 2018)

ההוצאות העצמאיות החביבות עלי הוציאו אף הן פרוזה עברית מקורית. נובלה קצרה שיצאה בהוצאה עצמאית זעירה 'פטל' של אביבית משמרי, היא ספר חידתי של שחר ג. יפה - 'כלבים ישנים' (פטל, 2021). בשנות החמישים במדינת ישראל הצעירה, היחפה, התמימה אך הנושאת בנפשה את השואה, המלחמות, ההגירה והכאבים האישיים, שתי אחיות צעירות נמלטות מאמן אל אביהן שנמלט אף הוא מעבר להרי החושך - לים המלח ולמפעלים הנטושים. 'תשע נשמות' פתחה סדרת מקור 'קודה' וממנה קראתי את סיפורה של 'חיילת' (תשע נשמות, 2022) שכתבה פאולינה טוכשניידר. ספר על חיילת בת בודדת שרגילה לסביבה פרטית, אישית ומסוגרת שנקלעת לצפיפות חסרת המחיצות ומוצפת הרעשים, הריחות, המראות, המגעים והטעמים של צה"ל. בדחיסות, בפרטנות, בפרטי פרטים וללא כחל וסרק, מתארת טוכשניידר את אי-ההשתלבות של המספרת האנטי-גיבורה במערכת הצבאית ובעיקר במרחב המיטות הקומתיים, המקלחות הטחובות ובכוכי השירותים המוצפים. עוד מ'קודה' - גיא קוטב יוצא למסעות שרובן במעגל הטבע שמעבר לטבעת העירונית, מחוץ לעיר וגם בתוכה. הוא מתאר מפגשים עם הטבע, בעלי החיים ובני האנוש ב'צפע באוויר' (תשע נשמות, 2022). מ'תשע נשמות' גם ספר שירה של של יונה אלון - 'היום בו יתחילו שירי לדבר' (2022). אלון שישב שנים וכתב את חייו השאיר אחריו מחברות רבות של יומנים וגם שירים. אחרי הבאה לאור של חלק מזערי מכתיבתו ב'כך להישאר לעולם' (תשע נשמות, 2018). זו אסופה משיריו הקצרים והמדויקים. החתירה לצמצום מאפיינת את התבטאות הספרותית והלירית של אלון. מומלץ ביותר בטיפות קטנות ועדינות, לאט לאט. 'לוקוס' של שירה חפר הוציאה את אחד מספרי המקור הטובים והמקורים של השנה לטעמי - 'החזאית' שכתבה תמר וייס גבאי (לוקוס, 2022). סיפור בשלושה קולות מעיירה מדברית דמיונית ומתעתעת. אותי הסיפור תפס באימה הסמויה המרחפת מעליו, קול האסון הממשמש ובא מההרים. הספר הנוסף מהוצאת 'לוקוס' שקראתי הוא 'רגע נצח' מאת שאנן סטריט (2021). סיפור ירושלים על גולשי סקטבורד, התבגרות, חברות ושאיפות. מ'שתיים - בית הוצאה לאור' של מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו לא קראתי דבר עד שקניתי בשבוע הספר את 'ברכה' של רונית פיינגולד (שתיים, 2022). בממואר הקצר של פיינגולד היא יוצאת בעקבות אחותה שמתה כמה ימים לאחר לידתה, ובעקבות הוריה שעלו לאחר השואה ושהו בעמק הקשוח ובקהילה הקיבוצית שהדחיקה באותן שנים את רגשותיה.


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וקריאותיה (וברכותיה). שנה טובה


ויש גם שיר

עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש לו יהי.

#ספר


430 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול