• בעז זלמנוביץ

לא קיימתי את שהבטחתי


אשכול מאוחר - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

לא קיימתי את שהבטחתי. יש הרבה הבטחות שכאלה, אבל מכיוון שאנחנו בבלוג שעוסק בספרות ולא בהתפתחות עצמית, בהעצמה אישית או בזוגיות, הרי הבטחתי לעצמי שנקרא יותר ספרות ישראלית בשנה העברית שעוד כמה צעדים תסתיים, ולא עמדתי בכך. בשנה שעברה שעברה ניצלתי את הסגרים לקרוא מעט יותר ספרות מקור, בעיקר זו שנכתבה על ידי נשים. אבל השנה בכלל אני קורא פחות וסוקר עוד פחות, ולא הקפדתי לקיים גם הבטחות קריאה נוספות, כמו לקרוא יותר באנגלית ומדע בדיוני שנכתב על ידי נשים. זה לא שקראתי ספרים שנכתבו על ידי כותבי עברית, אבל ברובם הם היו ספרי עיון או מלחמה רחמנא ליצן ואותם נוהגים במקומותינו לסכם בסוף השנה הלועזית. אז מה קראתי בכל זאת מספרות המקור? מעט ודי אקלקטי הייתי אומר.


רימון בודד - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

קראתי את הספר הנהדר והנורא של אביגדור דגן - ליצני החצר, על ניצולי השואה והאם באמת ניתן להינצל מהתופת הבלתי נתפסת. דגן הוא מהמספרים האנושיים ביותר שקראתי. ספר צבעוני, רועש ורב-גווני העוסק גם הוא בנשמות נמלטות אך ממקום אחר שממנו נמלטות נשמות הליצנים של דגן, הוא ספרו של דרור שגב - אין לי מספיק מילים בגוף. שגב כותב על מוזיקה, פיסול, אהבה, גוף, התמכרויות וגם על חומוס, אך בעיקר בייסורי הנפש. רומן התבגרות נוסטלגי ואולי אפילו נאיבי הוא ספרו היפה של מרדכי בר-און - אנדריאה. בר-און שנפטר השנה העלה את ילדותו בראשון לציון בתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה בספר העדין הזה. סיפורים משטוקהולם מספרת עלית קרפ בספרה אווזים - רשמי מסע בשוודיה. רשמי המסע של קרפ אינם רק פיזיים, חזותיים וחושיים, אלא, בעיקר, תחושתיים, אסוציאטיביים ואולי גם מדומיינים. דומה כי הכיוון הוא מהמדומיין למציאותי ככול שהסיפורים הנפרדים והכתיבה הממוארת המסאית מתקדמת במעלה הספר.


היו שני ספרי מתח או כמעט מתח שקיבלתי מהמחברים. האיראנים בפריז של איש המוסד שנכשל, כשל וכמעט הביא אותנו למלחמה יהודה גיל. סיפור ריגול כמעט טכני ולימודי של שיטות הפעולה של המוסד אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת. מעניין רק בגלל המחבר. ספר יותר מותח ויותר מקומי הוא המחוז הדרומי של יגאל צור. רוצח סדרתי בנתיבות. חבורת חוקרים שנקבצו משולי תחנת מחוז דרום יוצאים לחפש מי אנס ורצח נערה ברה ותמה בעיירה המיסטית ובה האוכלוסייה המגוונת ומסתגרת.


ייחורי הפטל - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021

ספר שלא ידעתי האם הוא שייך לכאן או לחוצץ ספרי המלחמה הוא ריחן סאנסט של אסף גורדון. סיפור בדיוני-ביוגרפי של דור מוצבי הלבנון. גורדון נע בין מוצב ריחן בצפון הרצועה, אנשי פלחה"ן הצנחנים וסלעי סוג'וד לבין פוסט הטראומה, הגלים והגלישה עליהם. זו ספר נוסף של דור המערכה בדרום הלבנון. גם הספר הבא הוא של דור המוצבים, אך עוסק בעיקר במוצבי יהודה ושומרון. ילדי הכאוס של איתי אשר נע בין תסכול הצעירות והמטבחים בפלוגה, לשעמום ולסכנה באפלה ובין הניסיון לברוח מהמציאות בשולי תל אביב. קניתי את הספר בעקבות תגובת המחבר שטען בפוסט שעסק בספרי דרום לבנון שהספר עוסק במערכה "שכבר יש לה אות". זו הונאה חלקית, שכן הספר בעיקרו עוסק בתקופת האינתיפאדה השנייה שלאחר הנסיגה מדרום לבנון. בכל מקרה הספר עוסק ב-95% ממה שחלק מהחיילים עושים והמפקדים לא יודעים גם אם הוא, כך אני מקווה, מגזים ומהנה בהחלט. זה כמובן מביא אותי למרבית הספרים שקראתי מעטם או מקלדתם של כותבי העברית ועסקו במלחמות, סכסוכים ומה שביניהם. אבל אותם נסקור עוד ארבעה חודשים.


#ספרים שנכתבו בעברית ולא עיוניים. קראתי מעט, אבל יש על מה להמליץ וגם במה להשתפר שנה הבאה. מבטיח.


איך אפשר לנצח מגפה שאין אחריות אישית וסולידריות חברתית? אין לי מושג, רק יודע שאם תקראו תהיו נחמדים.


ויש גם שיר מהקלסיקות של נתן יונתן והביצוע של צביקה פיק

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

#ספר #שגב #אשר #גורדון #קרפ #דגן #בראון #גיל #צור #עברית

80 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול