אני ממשיך לחלק השני והאחרון של סיכום שנת הקריאה 2021, אחרי סיכום ספרי צבא וביטחון של 2021. למה לסכם? שאלה טובה. בעיקר משום שאני רוצה לראות את "התמונה הרחבה" של מה שקראתי, אתם יכולים להשתתף איתי במבט, או שלא. הוצאות עצמאיות הן אלה שבעליהן או בעלותיהן בחרו להוציא ספרים בעיקר על פי הטעם שלהם, ולא רק ספרים שהיו מסחריים ועם תמונת שער של דמות מצולמת מאחור ומחזיקה מטריה או מזוודה או אופניים. בכל מקרה אני מניח שהמוציאים והמוציאות לאור העצמאיים רוצים שהספר שבחרו יתאים לטעם הקהל, וגם יהיה רווחי, אבל לא רק. כאמור, אני סומך על טעמם ועל טעמן של המו"לים ולכן מוכן לקנות כמעט כל דבר שהם מוציאים. לא תמיד זה מתאים לי, ולא תמיד אני קורא עד הסוף, אבל לרוב כן. אז הנה מה שקראתי מההוצאות לאור העצמאיות. מתנצל בפני בעלי ובעלות ההוצאות שקניתי מהם, ולא הספקתי לסיים לקרוא או לסקור את ספריהם. מבטיח לתקן את דרכי. אגב, החלטתי לחסוך ממני וגם ממכם את ריכוז שאר הספרים שקראתי השנה, תוכלו למצוא אותם בבלוג שלי.
נהר ספרים היא מקור לספרות צרפתית הקלאסית(?) עבורי, וגם לדברים נוספים. השנה קראתי מנהר את 16 הספרים הבאים: שני ספרים של העיתונאי החוקר הצרפתי, אלבר לונדר. לונדר הוא מופת לחקירה המסירה במחקר בשטח, בראייה נוקבת וכתיבה חדה וצינית. הראשון, 'ארץ ההובנה - הסחר בעבדים שחורים' (2013, תרגום ראובן מירן). לונדר נודד במושבות של צרפת באפריקה ומתאר את תושבי הארצות, מנהגיהם, אורחותיהם, ואת השליטים הצרפתים הנוגשים באכזריות ומוצצים את דמי הארצות והאנשים; והשני, 'היהודי הנודד הגיע' ( 2008, תרגום מיכל אילן). מדובר בספר שראה אור ב-1930, ובמבט חודר ומרחיק לכת ובצילום תמונת מצב מתמשכת של העם היהודי שלאחר מלחמת העולם הראשונה ורגע לפני השואה שנכתב על ידי לא יהודי; אדם החי בלי איזה בלזק פעם בכמה חודשים חייו אינם חיים, ו'נהר ספרים' מבטיחה אספקה משובחת מיצירותיו של הכתבן הבלתי הנלאה הזה. השנה קיבלנו את הסטירה פוליטית-חברתית, שני סיפורים חדים וציניים אודות המדינה, הממשל והאדם - 'מסעו של אריה אפריקני בפריז ומה שאירע בעקבות המסע' ו'מסעו של אנקור פריזאי בחיפוש שיטת הממשל הטובה ביותר' (2021, תרגום אביבה ברק-הומי); הנה עוד בלזק 'פריז-ברדיצ'ב בשמונה ימים' (2021, תרגום ראובן מירן שגם כתב את ההקדמה). בהקדמה כותב מירן, שמדובר אולי על הטקסט האוטוביוגרפיה הגלוי שכתב בלזק היוצא למסע לאהובתו ומשתלח בכל גזע ומין; אחת הסיבות רבות לעקוב אחר ההוצאות לאור העצמאיות היא ההיכרות עם מחברים אלמוניים, לפחות עבורי. הנה אחד שיצא לפני כמאתיים שנים ותורגם על ידי ראובן מירן (2011) - 'ללא מחר' של ויואן דנון. ארוטיקה בלי תיאורי איברים ופעולה; הספר 'הרצח החביב עליי' מאת אמברוז בירס (2021, תרגום ואחרית דבר משה רון) מכה ישר לפנים. זה ספר שני של נהר ספרים העוסק ברצח, וברצח הורים שקראתי השנה. קדם לו Parricide - על רצח הורים (2021, תרגום ראובן מירן, אחרית דבר ענת רנן) שכלל שני סיפורים מאת מופסאן ופרוסט. לא לבעלי קיבה רגישה, וגם לא קל לעיבוד מבחינה מוסרית(?); סיפור אהבה קורע לב, תמים וקצר, ועל רקע המצור או הפגזה הגרמנית על פריז במלחמת העולם הראשונה : "שקוע היה בחלומו, בעינים פקוחות, בלי לדעת ברור האם חולם הוא על הדברים שהוא רואה בעיניו, או רואה דברים שהוא חולם עליהם". 'פייר ולוס' מאת רומן רולן (2021, תרגום אביבה ברק-הומי); ג'וזף קונרד. אותו סופר פולני-אנגלי עם לב המאפליה. הפעם הוא דן באנרכיסטיות, בנאמנות ובאיסוף נשמות אדם - 'המלשין סיפור אירוני' (2016, תרגום ניצה פלד). זה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. מספר אנונימי שומע את הסיפור אודות התא החתרני שנתגלה בעקבות הלשנה מפי אנרכיסט המכונה מר X; 'פגישות' של מרטין בובר (נהר ספרים, 2021, אחרית דבר ד"ר ימימה חדד), הוא האסופה האוטוביוגרפית של בובר החוקר, הפילוסוף ואיש הרוח הדגול. זו קיבוץ של דברים שכתב בובר במהלך השנים ומהווים מעין אוטוביוגרפיה של ההתפתחות המחשבתית האינטלקטואלית שלו, מרתק וחשוב; שני סיפורים של סטיבן וינסנט בנה בספר אחד - 'השטן ודניאל ובסטר' ו'דניאל ובסטר ונחש העקלתון' (נהר ספרים, 2021, תרגום ענבל שגיב-נקדימון, ואחרית דבר של ערן סבאג). מדובר על עוד תגלית ספרותית מבחינתי. שתי אגדות על פטריוטיות, על אמונה בטבע האדם ובצדק, ואודות מאבק טוב ברע המסופרות בחיוך ובציניות כבדה; הנובלות או הסיפורים הקצרים של פרנסיס סקוט פיצג'רלד [תהרגו אותי אם אני הצליח אי פעם להבדיל בין נובלה לסיפור קצר] הם מבחינתי עניין בטוח ומקור להנאה. כך גם 'מסע הגרוטאה המתגלגלת' (נהר ספרים, 2021, תרגום דב שילוח). פיצג'רלד, אשתו הקובעת והגרוטאה יוצאים למסע שאפשר היה שייך לסוגת הטיולים הרומנטיים-נוסטלגיים של התקופה, אלמלא הציניות של פיצג'רלד; אנשים בשוליים אין להם קול וכוח, אז מה עם בעלי החיים? למארק טוויין שתי הצעות שהתפרסמו בספרון - 'הצפרדע המקפץ' ו'סיפורה של כלבה' (2021, תרגום ואחרית דבר רעיה ג'קסון). שתי אלגוריות על בעלי חיים ועל טבע האדם; כשנהר ספרים מוציאה ספר של ביביופיל על תאוות הספרים, לא ניתן לו התחמק. זו גם הזדמנות להכיר צרפתי נוסף מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 - 'חובב הספרים' של שארל נודיה (2021, תרגמה, העירה והוסיפה אחרית דבר רותם עטר); הספרון על הגנה עצמית מתקופת ההתכוננות לאיים הבריטים נכנס גם לסקירה על ספרי צבא, אבל מגיע לו עוד פעם - 'קרב ללא נשק' שכתב קפטן אי' הרטלי לדר (2021, תרגם דב שילוח); פרסום של 'יומן מסע בצפון סוריה, 1911' מאת ת. א. לורנס (איש ערב) בתרגומו של אפרים הלוי (נהר ספרים, 2021), שגם הוסיף אחרית דבר מרתקת הוא דוגמה להליכה אחרי הלב ולא השכל של המו"לים העצמאיים. כמה קהל יהיה למסע הרגלי, הריגולי והארכיאולוגי של לורנס? אבל הלב...; עוד שלושה סיפורים צרפתיים, מגלים, לפחות לי, עוד שני כותבים. ב'אלמונית ועוד שני סיפורים פריזאיים' (2020) בתרגום של אביבה ברק-הומי ואביטל ענבר, ארז ראובן מירן סיפורי אהבה ואולי יותר נכון סיפורי אכזבה מעניינים של אוגוסט וילייה דה ל'איל־אדם, ז'וריס-קרל הויסמנס, ומופסאן; מצבם של 'דלת העם' הניצבת בפני כס המשפט. פרספקטיבה אנחנו יכולים לקבל מספרי ההיסטוריה הכללית והיסטוריה המשפטית, וגם מדברים שכתבו סופרים רגישים. כזה הוא ספר המאגד שלושה סיפורים של זוכה פרס הנובל לשנת 1921, אנטול פראנס, שהוציאה נהר ספרים - 'פרשת קרנקביל ועוד שני סיפורים על "צדק"' (2021 [תרגם ראובן מירן]) "על עיוותי מערכת המשפט למיניהם ועל "פייק ניוז". אביגדור פלדמן כתב גם הקדמה וגם אחרית דבר ובכך הוא מצביע על הדומה והאוניברסלי ומראה איך דבר לא השתנה.
מתשע נשמות של אוריאל קון קראתי את 15 הספרים הבאים השנה: 'רצח ברחוב בלפוג'ו' של איטלו סבבו (2021, תרגום מונה גודאר), מכיל שני סיפורים קצרים. האחד נושא את שם הספר ועוסק במעשיו ובמחשבותיו של רוצח והשני אלגוריה על תרבות האדם והממשל; צ'רלס דיקנס שזכור ברומנים המעושנים והטחובים שלו מתקופת המהפכה התעשייתית כתב גם את הסיפור הקצר והנהדר, מעיין סיכום חיים או פילוסופיית חיים שפרס כשנתיים לפני מותו - 'ההסבר של ג'ורג' סילברמן' (2021, תרגום לי עברון); מיכאיל בולגקוב ב-'מחול שדים - הסיפור על תאומים שהרסו לבלר' (2021, תרגום שירלי פינצי לב). זה לא רומן רב תנועה, אלא סקיצות ראשוניות של בולגקוב, אך גם כאן השדים, ההזיות, האלכוהול, והביורוקרטיה הרוסית ממוטטים את האדם הקטן; מברה"מ לתיעוב ובחילה בפריז. גיבור ספרו של ז'וריס-קרל הויסמנס - 'עם הזרם' (2021, תרגום בני ציפר), ז'אן פולנטן גם הוא לבלר החי בשולי הזרם של הקדמה, האורות והתקווה של פריז בסוף המאה ה-19. החיים מאפשרים לו להתקיים, אבל עם תחושת קבס מתמדת מהסביבה, מהאנשים, מהמשקאות, מהמאכלים. האם יש טעם לחיות נגד הזרם?; 'ספריית קיץ' של מרי אן קלארק ברמר (2021, תרגום מיכל שליו) - זו כתיבה אוטוביוגרפית של ברמר שניצלה מהטבעת האוניה שבה הפליגה במהלך מלחמת העולם השנייה. 1946, וברמר משתקמת מאובדן הוריה ומפציעה, והיא יורשת מדודה מרסל את הספרייה הכפרית ואת אהבת הספרים, האהבה גם היא מגיעה, אבל לברמר אסור לזכות באושר; ואיך אפשר בלי שטפן צוויג נוסף או שניים? עוד תרגום מוצלח של הראל קין - 'המנורה הטמונה' (2021). הקריאה ב'המנורה הטמונה' שונה מספרי צוויג האחרים שקראתי ואשר יצאו לא רק בתשע נשמות. צוויג הקוסמופוליטי, המודרני, ההומניסטי אשר כמעט או אולי בכלל לא ניתן לדעת את מוצאו היהודי מקריאת ספריו, כותב אגדה יהודית, דתית, רוחנית אולי אפילו מיסטית אודות מנורת בית המקדש הבזוזה והנודדת מבית נכאות של שליט עולם אחד למשהו; מצוויג זכינו לתרגום נוסף בעברית של 'נובלת שחמט' (2021, כרגיל תרגום מעולה של הראל קין) - צריך להציג את הנובלה? סיפור על שחמט, אובססיה ותחרות. מהחזקים של צוויג; 'זיכרונותיו של גנן אנגלי' מאת רג'ינלד ארקל (2021, תרגום מאנגלית לי עברון) - זהו סיפור חייו של הגנן הראשי, הרברט פינגאר שזקן והוא מציץ חלון בקתתו בגן שטיפח כל חייו ונזכר בתולדותיו, בתולדות הגן ובעונות השנה והחיים. איש ללא משפחה, צולע וקצת דחוי, מוצא את מקומו ועולמו בגינון. צומח לאט לאט בתמיכתה של בעלת האחוזה; בספרו של ריקרדו סטרפאסה הארגנטינאי ב'עין תחת שן' (2021, תרגום מספרדית רינת שניידרובר), רגע לפני גימלאות מנסה הבלש לפענח את מקורן של חלקי הגוויות הפזורות בעיר ולגלות את הרוצח במעין נואר-קומי; ניסיון של קון ליצור סדרה נוספת 'אוצרות' לא זכה להצלחה גדולה, אני מניח, כי יצאו רק ארבעה ספרים: האחד, שקראתי, 'אושר ועוד' (2020, תרגמה רעות בן יעקב) של קתרין מנספילד הניו-זילנדית שעברה לאנגליה ושם יצרה וכתבה. אני לא מבין בספרות בכלל ובספרות מודרניסטית בפרט. אין לי מושג מה זה. עד כדי כך שאם ניפגש איתה ברחוב לא נזהה אותה בכלל. בכל מקרה בקובץ ארבע סיפורים קצרים שגם בלי להגדירם כספרות כזו או אחרת יש בהם עניין ואף חן; השני, מאנגליה נוסעים ברכבת מזרחה לרוסיה של וסבולוד גרשין ולאסופת הסיפורים 'הפרח האדום' (2020, תרגם טינו מושקוביץ). הייתי כותב שמספרות מודרניסטית עברנו למשהו אחר, אבל אין לי כאמור מושג. אבל מה שחשוב, אם הסיפורים מעניינים, ואם צ'כוב אמר ש"לגרשין יש טמפרמנט אמנותי, הבנה דקה של החיים, של הפרטי והאוניברסלי, יש בו אמת, איפוק, פשטות, חוש ליופיין של הצורות, ולפיכך, מקוריות גדולה ביותר." מה אני יכול להגיד?; והשלישי ב'אוצרות' הוא 'היהירות האנושית' של ירוסלב האשק (2020, תרגום מצ'כית פאר פרידמן) מסתבר שחוץ מהחייל האמיץ כתב האשק ב-39 שנות חייו יותר מאלף סיפורים קצרים. רובם, כך כתוב באחרית הדבר, ראו אור בכתבי עת ולא קובצו בספרים. בספר הנוכחי מוגשים לקורא הצמא להאשק, כמה מהם; כתיבה אוטוביוגרפית מיוחדת יש ב-'האנאלפביתית' שכתבה אגוטה קריסטוף (2021 תרגם מצרפתית ארז וולק) בשנת 2004. וקריסטוף מחברת 'המחברת הגדולה' שאני לא יודע האם נאזור אומץ לקרוא אותו שוב, כותבת כפי שויילד אמר: "האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה."; 'נאום אהבה נגד גבר יושב' (2021, תרגום מיכל שליו) של גבריאל גרסייה מארקס הוא מחזה, מונולוג של אישה כנגד בעלה, כנגד הדיכוי ואולי כנגד עוד כמה דברים. חזק ביותר; 'מוסקוביאדה' של יורי אנדרוחוביץ (2020, תרגום אנטון פפרני) הוא שיתוף פעולה בין תשע נשמות ובין אסף ברטוב שיזם את הוצאת הספר [אם הבנתי נכון]. הכוונה לפי הקדמות היא ליצור סדרה חדשה 'נמלה' שתביא לקורא העברי מהספרות האוקראינית. אם 'מוסקוביאדה' הוא רמז למה שצפוי לנו אז יש למה לצפות, במיוחד אחרי הקריאה במסע הסהרורי, הזוי והשתוי של אוקראיני במוסקבה. אני עוד מחכה.
