בדרך כלל אני כותב את הרשומה השבועית ביום שישי בשעות הצהריים או בשעות הערב המוקדמות, אבל אתמול טיילנו במרחב בית קשת ולאחר מכן צפינו בשחזור קרב קרני חיטין (ספוילר - המוסלמים נצחו), וגם נגבנו חומוס, אז חזרתי מאוחר ועייף. בנוסף, השבוע קראתי בלא מעט ספרים, אבל לא סיימתי ולו ספר. התקשתי להתרכז באחד בלבד. יש שבועות שכאלה. לכן, תמיד טוב שתשמרו בצד ערמה של ספרים שקראתם, אבל לא סקרתם עבור עצמכם ועבור מי שאולי יקרא או תקרא את הרשומה. בחמישה הפעם, עוד ספרים של 'לוקוס', וספרים מ'נהר ספרים', ספרית פועלים ומספרי עתון77. כרגיל התנצלות על הקיצור ולכך שכל ספר היה ראוי לסקירה משלו, אבל כו' וגו'. אז נתחיל?
נתחיל דווקא בספר הצנוע של רונית לוי וייס, שקניתי השנה באחד הדוכנים הקטנים שבשולי ההמולה של יריד הספרים בשרונה, שם היא מכרה את ספריה. אני נוטה לקנות מהדוכנים הצדדיים הללו שבחלקם הכותבים והכותבות מנסים להביא את עולליהם למודעות ההמון. 'במלחמה אין לילדים מה לעשות - יומן מלחמה' (ספרי עתון77, יוני 2017, איורים נהדרים של הדר ראובן) הוא יומנה של בת 12 מנתניה שאביה גויס למלחמה. מבט מהעורף אל החזית הבלתי ברורה בעיניה של ילדה, ואל התהליכים שעוברים עליה בהתבגרותה ברגעים הנתונים של אי הבהירות המשולבים של ההורמונים, הגיל ושל המלחמה. רגשות אהבה, התמרדות, שמחה, בלבול, געגועים ועצב מובעים בקצרה, וכך גם הפורמט שבו נכתב הספר - משפט או פסקה קצרה על עמוד, הרבה לבן וריק בין מילים: "יפה ושמח שכבשנו, אבל בלבי אין שמחה על כך, מוטב שהיינו יושבים בשקט. מי יודע כמה קורבנות נפלו."[עמ' 73]. מעניין לחובבי הסוגה, ולמי שמחפשים עוד מבט שונה על המלחמה.
בשנת 1936, בשוויץ, מנודה ומגורש, גולה מארצו ובעיקר מתרבותו מוצא עצמו זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 1929, תומאס מאן. עליו להחליט האם להפסיק לעמוד מהצד ולהביע עמדה ברורה וגלויה נגד המשטר הנאצי, והוא מתלבט, מתהפך, נסוג, חוזר בעצמו ומתייסר: "הוא קיבל החלטה: בדעתו לבקש חופשה. חופשה מגרמניה, עד שהמצב יתבהר. חופשה עדיפה על בהרבה על ניתוק הקשר. למה לו להקשות על עצמו? הוא פשוט ישתוק, ישמור על פרופיל נמוך. לאחר כל מה שהקריב, האם לא הרוויח ביושר את זכות השתיקה?" [עמ'96]. בריטה בוהלר כתבה על שלושת הימים של מאן - 'החלטה' (ספרית פועלים, 2015, מהולנדית רחל ליברמן). על בסיס יומניו והשלמות ממקורות נוספים, השערות ובוודאי מדמיונה, היא טווה את מעשיו ומחשבותיו בשלושת הימים, ממסירת המכתב למערכת העיתון ועד החלטה האם לאשר פרסומו או לדחות זאת. גם מתוארים יחסיו עם בני משפחתו ובהם אשתו שמשליטה סדר בחייו, ובתו אריקה שדורשת ממנו לנקוט עמדה, וקראו את ספרה הנהדר - האורות כבים - על מה שהמשטר הנאצי גורם לאדם הפשוט הגרמני. דיווחה של בוהלר שנדמה שהוא אינפורמטיבי ויבש, אך הוא מעורר מחשבה ומגלה טפח מאישיותו של הסופר. לחובבי הסוגה - מצוקותיהם של סופרים גדולים, ולמי שקרא משהו משל מאן.
עוד סיפור של הסימבוליסט הצרפתי אוגוסט וילייה דה ל'איל-אדם יצא ב'נהר ספרים' - 'אורח הנשפים האחרונים' (2022, תרגמה מצרפתית אביבה ברק-הומי). קודם כל אין לי מושג מה זה סימבוליזם ומה עושה סימבוליסט, סתם ניסיתי להרשים אתכם. אם כי על מנת לצמצם את הבורות שלי בספרות ובשירה, אני מתחיל ביום ראשון ללמוד קורס בספרות באוניברסיטה הפתוחה. נראה האם זה יהפוך לתואר, אבל לפחות, אולי זה יועיל לשימוש במילים מסובכות. כמעט שכחתי לכתוב על הספר... חבורת צעירים צעירים וצעירות מבלים, שותים, אוכלים, רוקדים ומתכנסים בשעות הקטנות של הלילה לסעודה מאוחרת. אורח מסתורי מצטרף לחבורה. למה הוא מוכר למספר? ומה הוא עושה בצרפת? ומה הקשר שלו ושל החבורה להמצאתו של דוקטור ז'וזף אינייאס גִיוֹטַן? תיאורי המשתה, התכשיטים, השמלות והנהנתנות מרהיבים, אך: [כש]אור השחר החיוור צבע את השמשות, הנרות הלכו והצהיבו, האש כבתה; מה ששמענו השפיע עלינו כמו חלום בלהות. הדוקטור לא נמנה עם אלה שגניבת דעת מוכרת להם. מה שהוא אמר ודאי היה מציאותי ומפוכח כמו המכונה שניצבה שם בלב הכיכר." [עמ' 51]. מומלץ לחובבי הסופרים הצרפתיים של המאה ה-19.
להשלמת החמישייה, שני ספרים מ'לוקוס'. הראשון בהם הוא הספר השלישי של הסופר הרוסי ולדימיר סורוקין שרואה אור בהוצאה - 'סופה' (2021, תרגום מרוסית פולינה ברוקמן). כרגיל סורוקין יוצר עולם משלו. הפעם מעין מרחב דיסטופי-אנכרוניסטי באזור נידח וקפוא של רוסיה. רופא יוצא בשליחות לחסן ולהציל את תושבי האזור. הספר התפרסם במקור ב-2010, כך שמדובר על מגפה אחרת, אבל המצב דומה. עיקר הספר הוא מסעו של ד"ר גארין במהלך הסופה במזחלת שלג "העצמונוע" המונעת בכוחם של 50 סוסונים זעירים. בכלל העולם של סורוקין ב'סופה' הוא ניגוד בין יצורי ענק ליצורים זעירים, וכללם בני אדם, ובהם הטוחן ואשתו. הניגודים בין חדש לישן, בין ברור למטושטש, בין "אמיתי" למופרך, המאבק בין החיים ובין המוות במרחב המושלג, ושאר המצאותיו של סורוקין, הופכים את הספר למורכב, למאתגר ולמומלץ ביותר.
