לפני כשבועיים יצאתי להפסקה אדמיניסטרטיבית לאחר כמה שנות עבודה במחלקה להיסטוריה. לא שחסרה פרנסה ותעסוקה, אבל העריכה והמחקר במחלקה תפסו זמן ומשאבי מחשבה רבים, והייתי מצפה מעצמי שהללו יתמלאו בעוד קריאות וסקירות. אולם דבר אחר קרה. הפכתי לפחות מרוכז וממוקד ואני מרפרף בין הדברים: השלמת מחקר משותף על הגורמים המשפיעים על האדם בשדה הקרב, תיקוני ביטחון מידע למחקר שערכתי לספר, הכנת הצעת עבודה לספר מורשת, התייחסויות למאמרים שאחרים כתבו, כתיבת עבודה בקורס 'תמורות בשירה העברית' [קורעים את התחת באוניברסיטה הפתוחה], וגם טיילתי מעט וטחנתי חומוס. לכן לא הצלחתי להושיב את עצמי ולסכם את הספרים שקראתי עבורי וגם עבור מי שמתעניין. אז כרגיל נרכז חמישה מהם ברשומה בודדת.
הראשון מבין החמישה הוא המלצה לימים האחרונים של החופש הזה, וגם גם לימי הלחות הבאים: "הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר." במסגרת פרויקט קריאת ספרי המתח שנכתבו על ידי סופרות ישראליות מהדור החדש (האחרון היה של נילי אסיא - 'תיק אודסקי'), קניתי וקראתי את הספר המעניין והמהנה של דריה שועלי - 'כליא ברק' (זמורה, 2022). בשפה שוצפת ומדויקת מספרת שועלי את קורותיה של מזי מוריס חוקרת פרטית שעברה הוא כעבר איוב וכיום בעזרת שכלה, ובן ובת דודה מחפשת אחר בת העשירים שנעלמה. שחיתות בצמרת המדינה, יחסים אפלים במשפחות העשירות וגם האומללות בדרכן, רציחות ותסבוכות נפשיות. כנגד כל אלה במעין היפוך מגדרי ומיני, מוריס רכובה על אופנוע, אוספת עדויות וגברים תחת התקפת טילים ואזעקות עד פתרון התעלומות או לפחות את חלקן. מעניין שכמו אצל אסיא, גם שועלי יוצרה גיבורה רכובה על אופנוע ומתוסבכת מינית, אך נחושה, חריפה ואינטליגנטית. מומלץ.
כרגיל, לפחות אצלי, אי אפשר בלי כמה ספרים של נהר ספרים. הפעם שניים מתוך האחרונים שקראתי (כאן וכאן עוד כמה שקראתי בחודשיים האחרונים). הראשון, שלושה סיפורים קצרים של ז'ורז' ברננוס - 'דיאלוג של צללים' (נהר ספרים, 2022, מצרפתית אביבה ברק-הומי). זו תרגום ראשון של ברננוס לעברית וטוב שנעשה. כשקוראים את סיפוריו של ברננוס שנכתבו בין מלחמות העולם נדמה שקוראים ציור של דאלי מעורב עם ציור ברויגל. הסיפור הראשון 'לילה אחד' מתרחש בלב המאפליה של דרום אמריקה ומעורבים בו ארבע דמויות ובהן הגיבור, מת, מי שתמות במהלכו של הלילה, ומי שימות בסופו, יצרים, ומורשת הנשענת על ספר: "אני בא כידיד, אדוני. מצאתי במקרה חיה יפה ממין מיוחד מאוד. אני חושב שאולי לא תצטער לדעת מה היא עשתה, כה רחוק מהבעלים שלה, בלב השדה, כשהשמש שקעה, על קברו של חבר. אתה באמת חולה, אדוני?"[עמ' 19]. אפל ולח. גם הסיפור השני המקנה לקובץ את שמו, הוא דיאלוג של אוהבים חיים אולי מתים או שמא מתים-חיים, של גבר ואישה שאולי כמו אצל אלתרמן [הרוח תקום ובטיסת נדנדות/ יעברו הברקים מעליך], מסתיים סיפורם ב: "בבקע ארוך במערב, הופיעו השמיים, בכחול חיוור, וקרביהם המפוזרים של העננים הוארו כולם בבת אחת. הבהובו האחרון של הכוכב הנודד הזדהר לפתע באלף פניני הגשם."[עמ' 65]. הסיפור האחרון 'מדאם דרז'אן' גם הוא כורך מאבקי כוחות בין המינים, אהבה-שנאה, מוות ורצח. נקמת אישה נבגדת-גוססת לא ברא השטן. לא פשוט לקריאה אבל מרתק. מומלץ ביותר.
אחרי שקניתי ספר עדכני, או יותר נכון שיצא כעת בנהר ספרים, פניתי לעשות השלמות קנייה וקריאה של ספרים קדומים יותר. אחד מהם הוא מכתבו של לאון 'טרוצקי על מות בנו' (נהר ספרים, 2015, תרגום מאנגלית רעיה ג'וקסון ומצרפתית ראובן מירן). כאשר קוראים את הטקסט של טרוצקי, את ההספד האישי האידיאולוגי-מהפכני של אב על בנו וממשיך דרכו, קשה שלא להיות אמביוולנטיים. מחד גיסא אסור לשכוח שידיו של טרוצקי מגואלות בדם המהפכה והטיהורים עד שהוא ובני משפחתו נדחקו ונרצחו על ידי סטלין. אולם מאידך, בין השבחים לפעילות המפלגתית והאידיאולוגית ולכתיבה של הבן - לב לבוביץ סדוב, ישנו גם הכאב של האב המקונן על בן האהוב, אחרון הילדים ששרד עד 1938, וגם היה חבר ושותף לדרך: "כל מברק הוא סימן שאכן מת, אבל אנחנו עדיין איננו יכולים להאמין, ולא רק משום הוא היה בננו הנאמן, המסור, האוהב - אלא כי יותר מכל אדם אחר על פני האדמה הוא נעשה חלק מאיתנו, מלופף סביב שורשי חיינו, שותף למחשבתינו, לפעילותינו, מגננו, היועץ שלנו והחבר שלנו."[עמ' 18-17]. תקראו ותשפטו בעצמכם. לטקסט של טרוצקי נלווה ראיון שערך ז'ורז' סימנון זה מהמפקח מגרה עם טרוצקי בעת שהאחרון שהה באיסטנבול. ראיון זה פורסם גם על ידי מירן בקובץ הראיונות 'ענני סערה בשמי אירופה' שיצא לפני שנתיים. תקראו אותו כאן או שם, אבל זה מרתק. שני הקטעים מרתקים לחובבי הסוגה.
מנהר ספרים עוברים לעוד הוצאה עצמאית שאני קורא ממנה - 'אפרסמון', ומשום מה, שמתי לב, שפספסתי כמה קריאות שלא נסקרו. נצטרך להשלים זאת בהקדם, אבל נתחיל מהאחרון שקראתי - 'ספרים מחוקים' שכתב חיים וייס (אפרסמון, 2022). וייס פרופסור לספרות חז"ל באוניברסיטת באר שבע, גדל בירושלים במשפחה חרדית ולמד אצל המחנכים האורתודוכסים יוצאי גרמניה שניסו לשמר בציפורניהם ובכוחם הדל את מורשת וערכי "תורה עם דרך ארץ" של הרב שמעון רפאל הירש. תשעת הסיפורים האוטוביוגרפיים אפופים ברוח שמבוטאת בפסקה הפותחת במעין מבוא 'ערפל': "מאימי למדתי כי המציאות הגלויה, זו העומדת חשופה לחטטנותם ואלימותם של בני האדם, היא שטחית ועלובה, וכוחה לעולם לא ישווה ליופיים של סיפורים ושל אירועים שמן הראוי היה להם שיתרחשו, אלא שבשל רפיונה של המציאות ומגבלותיהם של החיים הם לא הגיעו לכלל מימוש. אימי אמנם לא התכחשה לעצם קיומו של העבר, אך היא ביטלה מכול וכול את האפשרות או את היכולת ללכוד אותו, לתחם את גבולותיו, לציירו באמצעות תמונות, יומנים, עובדות ונתונים, ולהפריד בין אמת לבדיה משל היו חלמון וחלבון שניתן בקלות לנתקם זה מעל זה בעזרת שבר של קליפת ביצה." וייס מתבונן ברגישות בסביבתו על ניצולי השואה הסוחבים את ייסוריים לרחובות העיר, בדומה לליצני החצר של דגן; המתח בין אשכנזים ומזרחיים; יביסוריו שלו עצמו ביחס לידו הנכה, ובמתחי התבגרות הנשקפים בבנות המרוחקות ובדפי הבוהקים של מגזינים מוחבאים, גם התשוקה לספרים ולשירה מתוארת; וירושלים בכל מוזרותה ועוד. חיים באר ערך את הספר, ורוח האגדה הירושלמית שוררת בכתיבתו של וייס, אבל הוא דור אחר ועומד בזכות עצמו. וייס מסיים במניפסט האקזיסטנציאליסטי הנהדר של דוד אבידן 'יפוי כוח'. האם מודבר על הצהרה אודות הניכור שחש, בעת שקנה את הספר שבו נכלל השיר, אל החברה שבה גדל?
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.
אולי. בכל מקרה מדובר בספר מצוין ומומלץ ביותר.
