הכל יחסי בחיים, והדברים, התרחשויות והתנגשויות מתקבלים באופן שונה אצל כל אחד ואחת. מכיוון שמדובר בספר אודות הצבא, הרי אפשר ב'גדול' להשוואת בין מלחמת העולם הראשונה ולמבצע 'צוק איתן' ולקבוע שהמלחמה בשנות ה-10 של המאה הקודמת הייתה הרבה יותר קשה וקטלנית ועוד, אבל האם זה משנה לאישה או לאיש שנפגעו פיזית או נפשית האם זה היה במלחמה הפוטינית-אוקראינית (2022) או במבצע 'ליטני' (1978)? מה גם שכאלה אחד תופס את המציאות שמסביבו אחרת ומייצר את המציאות הפנימית שלו באופן שונה גם מזה שעומד לידו. לא? למה כתבתי את הקדמה הפסדו-פסיכוצבאית הזו? משום ש'תשע נשמות' החלו לפרסם עוד סדרה, והפעם של ספרי מקור, בשם קודה. אמנם יצאו כבר כמה ספרים שמקורם עברי בהוצאה [יונה אלון; מרדכי בר-און; דורי מנור; קובץ סיפורי סקס; ואף מעטו של המו"ל], אבל כאן מדובר בספרים אחרים. איך אחרים? קשה להסביר, צריך לקרוא.
והספר הראשון שקראתי בסדרה זו הוא 'חיילת' של פאולינה טוכשניידר (תשע נשמות, 2022) והוא עוסק באדם במערכת שלא מתאימה לו. ובמקרה הזה, בחיילת בת בודדת שרגילה לסביבה פרטית, אישית ומסוגרת שנקלעת לצפיפות חסרת המחיצות ומוצפת הרעשים, הריחות, המראות, המגעים והטעמים של צה"ל. בדחיסות, בפרטנות, בפרטי פרטים וללא כחל וסרק, מתארת טוכשניידר את אי-ההשתלבות של המספרת האנטי-גיבורה במערכת הצבאית ובעיקר במרחב המיטות הקומתיים, המקלחות הטחובות ובכוכי השירותים המוצפים: "הוסגרתי לעצמי מבחוץ על ידי הגוף שפעל במתכונת חירום, בתנועות חפוזות. שמתי שמפו על היד, חפפתי ראש, קרצפתי בתי שחי, סובבתי ראש אחורה, בודקת מה הנוכלות ירצו ממני, מה הן עלולות לעשות, לבקש, לשדוד. במבט מושפל הסתכלתי הסתכלתי סביב כדי להימנע מקשר עין בזמן שאני עירומה. אחר כך זינקתי החוצה מהר, רצתי לכיוון המתלה, השלישי מימין, וברגע שעטפתי עצמי במגבת כמעט נרגעתי, זהו, עברת את זה, נגמר." [עמ' 26]. זהו שלא.
