נכון שבימים אלה, ימי הזיכרון, אנחנו עוסקים בעיקר באנשים במלחמה, בעיקר באלה שנהרגו, שנשארו שם. אבל אני נדבק דווקא לספרים, שבהם ניתן למצוא את הנסיבות שבהם נפלו האנשים, ובהם לחמו גם אלה שנשארו בחיים. בשלושת הפוסטים הקודמים בסדרה תארתי את מה שקראתי על מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום הכיפורים, עכשיו אני מגיע ל-1982 ולשל"ג היא מלחמת שלום הגליל. אמנם בין יום הכיפורים לשל"ג לחם צה"ל במארס 1978 במבצע ליטני, אבל עליו לא מצאתי דבר למעט אצל הרמטכ"ל מוטה גור, שכהרגלו כתב על כל מה שעשה. גם על מלחמת לבנון לא נכתב המון. לפני מספר שבועות כתבתי על ספרו של ייה - 'איתי מלבנון' שקראתי שוב. גם את לחימת אוגדה 252 מנקודת מבטו של מפקדה עמנואל סקל, קראתי ואת הספרים האוחרים מעט. זה של דב ירמיה, וההוא של צבי לניר. וגם את הספר המוזר של אהוד פלד - קרב סולטן יעקוב הקטן.
אבל אנחנו מתכנסים כאן להעביר ספרים שקראתי ולא נכנסו לבלוג לתוכו. ומתוך חיפוש בהיסטוריה של הפייסבוק אני לא מוצא רבים. בעצם רק את 'אנחנו על השחור'. אולי קראתי אותם לפני שנעשתי 'חבר'? נלך לספרייה לחפש. עכשיו אני נזכר שקראתי קטעים נרחבים מכמה ספרים כשערכתי את 'הקרב בסולטאן יעקוב' - את ספר היסוד של זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל (שוקן, 1984); את סיפורה של הארטילריה שכתבו יעקב זיגדון ושגיא סימן טוב, תותחנים בשל"ג – סיפור מלחמה (עמותת "יד לתותחנים", 2015); ואת הגרסה הבעייתי אבל המעניינת של מצטפא טלאס (עורך), הפלישה הישראלית ללבנון (מערכות, 19889; וכמובן גם פרקים נרחבים מתוך הספר המונומנטלי של שמעון גולן - של"ג בלבנון – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת "שלום הגליל" (תוה"ד-המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ההוצאה לאור ומודן, 2017). אז נשארנו עם חטיבה 500 ועם גיס 446 וגדוד 362.
אבירם ברקאי יודע לספר סיפור. סיפור טוב על קרבות שלא סופרו מספיק ולא מספיק טוב. 'אנחנו על השחור' (כנרת זמורה-ביתן, 2016) מספר את דרכה של חטיבת השריון 500 בהנהגת דורון רובין, ואנשים אמיצים אחרים אל כביש בירות-דמשק במלחמת לבנון הראשונה. זה ספר טוב, ואפילו היה יכול להיות חשוב. אבל, לצערי, הספר הוא טוב כמו סלט מטבוחה, הוא טעים, אפילו טעים מאוד, אבל אתה לא מבחין במוצא הרכיבים. ברקאי עצמו כותב "החלטתי, למרות הכול, להעניק למה שהושמע באוזניי ו...חופש ספרותי להוסיף ולאלתר משלי". אז מה אמת? המהלך הזה לדעתי ממוטט את אמינות הסיפור, אשר איסוף הזיכרונות שלושים שנים אחרי גם כך מקשה עליה. חבל. [אבל אני סתם נוקדן]. מנגד, החלק החזק של הספר הוא התיאור הטכנו-טקטיים הסוחף של התנגשויות ואפילו הדו-קרבות עם הכוחות הסוריים בדרך. בכך הספר מאפשר הצצה ללחימה בטנקים, ברק"ם וברגל, להפעלת האש ושיתוף הפעולה וניתן ללמוד ממנו רבות על האדם בקרב, על מנהיגות ועל יסודות הלחימה. הדבר נתמך בביקורתיות שמגלה ברקאי ושמגלים אנשי החטיבה כלפי עצמם. #ספר על מלחמה שהודחקה, על אנשים ועל קרבות ועל אומץ, ועל קושי ועל רעות ועל מוות. למרות הביקורת הנוקדנית מומלץ ביותר.
