ערפילי
- בעז זלמנוביץ
- לפני 7 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
21 במארס 2026 גשם יורד, "הטבע אינו מטיף; הוא אוכף, הוא מוציא לפעול. תשובותיו הן כולן כן או לא." אומר לנו ג'ון בורוז בספר 'הבשורה על פי הטבע' (נהר ספרים, 2020, מאנגלית ניצה פלד). כך הגשם, הוא יורד או לא. אבל בחוץ גשום וערפילי ביום תחילת האביב. לא רק מזג האוויר, אלא גם מצבנו החברתי, התרבותי, הפוליטי והמדיני. המתח לקראת התראה הבאה, האזעקה הנוספת, התהייה היכן תהיה הנפילה והאם תהיה כואבת. זה מצב שלא נכפה על ידי הטבע, אולי על ידי טבע האדם. בכל מקרה שלושה שבועות אני מתקשה לצאת אל הטבע. הכרמל והמירון שהיו מטרות שיטוטי באביבי השנים האחרונות רחוקים. המירון איננו בטוח, ולגבי הכרמל אני מהסס. גם נסיבות אחרות מרתקות אותי למרחב הביתי־משפחתי.
אז בימים, שבועות ותקופות כאלה, אני יוצא לשוטט בספרים. אחד הספרים שאני שב אליו מדי פעם היא אסופת המאמרים של מאיר אגסי, 'הכד מטנסי - מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1997-1983' (עם עובד, 2008). האנתולוגיה שערכה נעמי אביב יצאה לאחר מותו הטרגי בתאונת דרכים באנגליה שם התגורר בשנת 1998. תאונה שבה נהרגו גם אשתו ובנו. כדבריו של אגסי, אני מנסה להתבונן מבלי לצאת מטווח המרחב המוגן: "התבוננות אינה ראיה ברפרוף. התבוננות פירושה פירוק היסודות המרכיבים את התמונה ובו בזמן מעקב פנימי אחר הרכבתם מחדש למערכת אישית והגותית של המתבונן." הלוואי שיכולתי להתבונן כמו אגסי, אבל אני חושב שלהרכבה לפחות הגותית, צריך ידע רב רב יותר ממה שיש לי וכנראה נדרשת גם יכולת מולדת לעשות זאת. אני משתדל ללמוד, למרות שחלק ניכר משנותיי מוקדש היה ללימוד צירי תנועה, טכניקות, נהלים והוראות ותורות לחימה. חסרים אצלי מרכיבים יסודיים ובסיסים בתחומי התרבות, הספרות והאמנות.
במאמר על הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך - פילוסוף מול הנוף, מתאר ומתבונן אגסי בציוריו הערפיליים של פרידריך: "בסימבוליזם של פרידריך הישות האנושית מעוצבת, בדרך כלל, כדמות בודדת בתוך נוף מסתורי שבו חורבות מתפוררות, שרידי ציוויליזציה רחוקה, אשר לה מערכת סימנים משל עצמה - בתי קברות, צלבים, שערי ברזל, צלבים כתמרורים בין עצים, על מצוקים, בערפל". אני חושב על כך שבנגב בקרים לא מעטים, שבהם הערפל היה מפחיד את מגיני הגבולות, איך נראה את המתגנבים בעד לגדר? בחדר מפקד החטיבה הצפונית במחנה רעים, היה עומד אחד המח"טים ומנחש לפני האד־העשן העולה מארובת תחנת הכוח באשקלון, האם בבוקר הבא יהיה מסך ערפילי לאורך הגזרה. המחבלים פרצו בבוקר הבוהק של 7 באוקטובר, מסך הערפל היה מוטל על עיניהם של המפקדים. עכשיו הנגב המערבי יש לו את בתי הקרבות, האנדרטאות ומגני הדוד כתמרורים.
כשאני מתבונן בצילומים שעשיתי בשנים שקדמו למבול בניר עוז, אני מגלה שחלק לא מועט הם בחושך, משחקים של אור ואפלה. אולי היה זה בגלל שהייתי נוהג להגיע לבקר את אבא אחרי סיום העבודה. לוקח אוטובוס מהתחנה המרכזית בתל אביב. בדרך כלל היו בו כמה ממבוגרי הסביבה, חיילים ועובדים ועובדות זרים. מגיע בערב, צועד בשבילים שהיו לרוב ריקים; ולוקח את אחד האוטובוס הראשונים בבוקר מתחנת 'ניר עוז מרכז' צפונה אל האור צורב במזרח. אבל גם אגסי חוזר, מתגעגע(?), לאור החזק של ארצנו: "אני חושב על איכות האור הבהיר, שיהפוך מיד את העין למצלמה עצבנית אך עקשנית, שתבקש לקלוט, בסנס שוטים מהירים, את כל התמונות שאולי החמצתי." (חדשות, 10 באוגוסט 1993). מרבית הצילומים עכשיו שורפים את העיניים ואת הלב.
מאמר אחר של אגסי עוסק בורמיר ובציוריו. רפרודוקציה של אחד מהם - מוזגת החלב או החלבנית, היה תלוי, כך כותב אגסי, בכל מטבח פועלות, גן או בית ילדים בקיבוצים בתחילת שנות החמישים. כך גם בקיבוצו רמת הכובש: "היא היוותה מטאפורה להירואיות הענווה של המטפלת בבית הילדים כפי שהיא הייתה מעין פרסומת נאיבית לבריאות, היגיינה, שתיית חלב." מעין מדונה של ילדותו. ילדותי הייתה בשנות ה־70, ואני לא זוכר את ורמיר. אבל אני לא זוכר כמעט דבר מאז. אז אולי מישהו אחר זוכר מה היה תלוי בגני ניר עוז. בדף על החלבנית, ויקיפדיה מספרת על שיר אופטימי־זהיר של ויסלבה שימבורסקה - ורמיר (תרגם דוד וינפלד):
כָּל זְמַן שֶאִשָּׁה זּוֹ מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
יוֹצֶקֶת יוֹם־יוֹם
בְִּרֺגַע וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
חָלָב מֵהִַכַּד אֶל הַקְעָרָה,
אֵין הָעוֹלָם רָאוּי
לְסוֹף הָעוֹלָם.
האמנם? הערפל משרה עלי פסימיות, במיוחד כעת כשהאפלה יורדת על הכרמל ומפרץ חיפה בזמן שאני מתבונן ומהגג. בינתיים נראה כי אין אנו מקשיבים לדבריו של הסופר הפציפיסט זוכה פרס נובל (1915) רומן רולן: "עם גדול הנתון במתקפת מלחמה אינו נדרש להגן רק על גבולותיו – עליו להגן גם על תבונתו. עליו להצילה מפני ההזיות, העוולות והשטויות שהאסון המתפרץ מביא עימו." (מעל ההתכתשות, נהר ספרים 2026, תרגם ראובן מירן). ועמירם קופר כתב בשירו בוקר (שירים בסתיו, ספרית פועלים, 1974):
בוקר בעינים צרובות / לא משרף וטל / לא מפיח הלילות / בוקר בעינים עצובות / מושקעות, ולא מחלומות. // פתוחות אל בוהק החמה / ימים באים, דבר לא נודע / החניתות עוד חניתות / הזאבים זאבים / ובמגרה מצהיב / חזון אחרית הימים.
לא אופטימי לחכות לחזון אחרית הימים, נקווה שהאחראים על הטבח ייקחו אחריות קודם.
שתי ציפורים על עמוד החשמל
שתי נערות עלמים ונמל
וגשם שוטף שירד פתאומי
הבריח אותם מגן עולמי
זה לא רציני זה רק רגע חולף
שצובט קצת מוזר
שצובט את הלב
תגובות