בשבועות האחרונים אני עסוק, בין השאר, גם במבצע "ליטני". המבצע התחיל בליל 14 במארס 1978, ובסופו נכבש מרבית השטח מדרום לליטני, למעט מובלעת צור. מלימוד המבצע היחסית נשכח [כמה נשכח? אפילו בספרם על ינוש שהיה אלוף פיקוד הצפון ב-1978, מקדישים כפיר ודור בקושי שלושה עמודים עמוסי שגיאות למבצע ליטני], ניתן לראות בו את זרעי 'לבנון' של שנות השמונים והתשעים, שעליהם כתבו חיים הר-זהב ואחרים (בעיקר על שנות התשעים) - אזור הביטחון, ראשית צד"ל, יוניפי"ל, שיעים, נוצרים וכל 'הטוב' הזה. אחד ממפקדי הכוחות במבצע היה אל"ם יורם יאיר (ייה) ששימש באותה עת ראש מחלקת תורת חיל הרגלים והצנחנים במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי או בקיצור ר' תחצ"ן במקחצ"ר. זו הייתה גם מפקדת אוגדה שהוקמה זה מכבר, ותחת פיקודו של תא"ל אורי שמחוני לחם גם כוח מאולתר בפיקודו של ייה. ב-1982 היה כבר ייה מח"ט חטיבה הצנחנים הסדירה, ובפתח ספרו החשוב - 'אתי מלבנון - חטיבת הצנחנים במלחמת של"ג' (מערכות, 1990) הוא מציין את חשיבות הלקחים ללחימת החי"ר שנלמדו, לפחות על ידו, ממבצע ליטני ויישם ביוני 1982.
קראתי את הספר מספר לא מועט של פעמים, ועשיתי בו שימוש בבואי להסביר עניינים תורת לחימתיים, ולכן שמחתי על צירוף המקרים שבעת שאני עוסק בליטני, מצאתי את הספר בספריית הרכבת וקראתי אותו שוב. הספר מתאר את לחימת חטיבת הצנחנים מהנחיתה באוואלי עד החבירה עם הנוצרים בצפון-מזרח בירות. ימים ולילות ארוכים של לחימה רגלית בעיקרה, שחלקה הניכר ממנה בתוואי הררי קשה וסבוך צמחייה. בפוסט הנוכחי אני רוצה להשתמש בטקסט שפרסמנו - ד"ר [אז רס"ן] עוזי בן שלום ואני במסגרת מדור 'קריאת קרב' שהיה לנו בביטאון זרוע היבשה, שנקרא מן הסתם 'ביבשה' ופעם ניתן היה למצוא את גיליונותיו במרשתת.
הספר מאפשר הצצה למתארים מסובכים של לחימת חי"ר ולפיקוד בלוחמה שכזו. המהלכים של חטיבת הצנחנים בלבנון כללו נחיתה מהים, לוחמה בערים, לוחמה הררית וקרבות בסביבה כפרית מול אויב סדור סורי ואויב בלתי סדור מחבלי אש"ף. מבין כולם בולטת הלחימה בשטח ההררי והקשה של ההרים שמעל למישור החוף. המאמצים הפיזיים של טיפוס במעלה תלול, תנועה בסבך שיחים ומעבר הם עניין קשה, גם ללא מעורבות של אויב. בלוחמה רגלית כחלק מתמרון יבשתי יש חשיבות רבה לטופוגרפיה, לתנועה באופן הנכון ולתפיסת השטחים השולטים.
"אנחנו על גב ההר, על הפסגה! לא צריך להיות אסטרטג גדול או טקטיקן דגול כדי להבין את משמעות הדבר. גם הילדים משחקים ב'מלך ההר', גם החייל הפשוט המתבונן עתה לאחור על המדרונות התלולים, וזוכר כיצד עמד שם פעם, למטה למטה, והביט בחרדה על הרכסים המאיימים האלה - גם הוא יודע: עכשיו אנחנו השולטים, עכשיו הננו 'מלכי ההר', עכשיו הכול פתוח לפנינו!" (עמ' 99).
חלק ניכר מהספר מוקדש לדילמות של יאיר כמנהיג קרבי ולתחושותיו כלפי חייליו וכלפי עצמו. "המתח מגיע לשיאו. למעלה מאלף חיילים יושבים, וכמה מאות חיילים עומדים סביב [...] למפקד אין רגע גדול בחיים כמו הרגע הזה, שבו הוא עומד מול חייליו ורואה אותם קשובים ודרוכים למלא כל פקודה, שקטים ונכונים לכל משימה. אני רואה את הביטחון בעיניהם ויודע שאין כוח שיעמוד מולם. אין משימה שלא יוכלו לה הצעירים האלה, שבאחת לבשו ארשת לוחמים. מה אומר להם הרגעים כאלה? רק דברים פשוטים. אין צורך בדברי 'ציונות' ואף לא בדברי כיבושין; רק שיקפידו ללבוש שכפ"צים, שלא יצטופפו, שישמרו רווחים, שיזכרו איך תופסים מחסות ועמדות. שיצאו חיים מן התופת" (עמ' 19).
יאיר מסביר במעשיו, מהי דוגמה אישית של מפקד טקטי ומה חשיבותה בקרב. גם יאיר התלבט ושקל כמה פעמים היכן הכי נכון להיות בקרב. לאחר שצפה על התקדמות הגדודים בנקודות תצפית השולטות והקרובות במהלך מרבית ימי הלחימה, הוא חש שבקרב בכפר שמלן מקומו צריך להיות לפנים.
