על העיוורון והשוקולד

מבט על עזה מגבעת עלי מונטר 1991

השבוע קפץ זיכרון בפייסבוק מלפני חמש שנים: "אתמול סגרתי עוד פרק משמעותי בחיי. לפני כ־13 שנים עת הייתי פקיד בקומה 15 בקרייה השאננה, נכנס לחדרי צ' שבאותה עת היה פקיד כמה קומות למטה, ואמר: 'אתה ספון במשרדך כשיורים על אבא שלך בשדות הנגב'. כמה ימים לאחר מכן, על רקע האלימות הגוברת בגזרת עזה, התקשר אלי רעי מפקד החטיבה הצפונית של אוגדת עזה והזמין אותי להצטרף לצוות כראש מטה (רמ"ט) במילואים (אז מינוי בשעת חירום). כשהערתו המעוררת של צ' בראשי ויכולת השכנוע האגרסיבית של המח"ט לא מאפשרות לי אחרת, הצטרפתי ל'צפונית'. אתמול אחרי ימים ולילות רבים בחטיבה ובחמ"ל - 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'צוק איתן', ימי נכבה, ימי זעם ו"סתם" הסלמות, ואימונים רבים, סיימתי." על היחסים עם עזה כתבתי לפני כמה שנים. מעבר לצפות בילדותי ונעורי בשקיעות מעל חרבת אחז'עה, עשיתי לא מעט ימים, שבועות וחודשים בעזה ובהגנה על תושבי גוש קטיף, נצרים, התוחמת הצפונית ועל תושבי הנגב המערבי, אבל גם אני לא לא למדתי את האויב שהצהיר בגלוי את שהוא הולך לעשות. הייתי שבוי בקונספציה, זה היה חלק ממה שהשפיע על התנהגותי ב־7 באוקטובר. לא יכולתי לתפוס את הקורה.

שער 'חמש נקישות בדלת' מאת חוגי

והנה, קראתי את ספרו הבהיר והנוקב של ג'קי חוגי - 'חמש נקישות בדלת' (כנרת זמורה, 2026) על איך חוסר היכולת שלנו לגלות עניין במה שקורה אצל שכננו-אויבנו. חוגי כותב על הדרך לשבעה באוקטובר מנקודת המבט של החמאס, סינוואר, הרשות הפלסטינית, המצרים, הקטארים והמזוודות, ועל חוסר העניין אצלנו. סינוואר למד בזמן שהיה כלוא בישראל על תולדות העם היהודי, על ההיסטוריה של הציונות (אגב, הממוצע של 14 הקורסים שלקח באוניברסיטה הפתוחה הוא 90), תרגם ספר על המפלגות הישראליות וביוגרפיות של ראשי שב"כ וכתב רומן אוטוביוגרפי על התנגדות לישראל, ואצלנו? כך מסכם חוגי את ספרו שמומלץ ביותר לקרוא: "המחדל של אותה שבת גילה עד כמה הסתפקנו במועט. הגיעה לנו מערכת צבאית ומודיעינית שתדע לקרוא את שכנינו בדייקנות חמורת סבר וללא כל יחס של התנשאות וביטול. תחת אפם של לובשי המדים צמח המנהיג הפלסטיני האכזרי ביותר מאז יאסר ערפאת; אף על פי שפיזר סימנים על אורחות מחשבתו וכוונותיו לאורך כשלושה עשורים ודיבר בישירות ובגלוי, איש לא הבחין במלוא הסכנה שגילם. נוסף על כך אנו ראויים להנהגה מדינית שתתייחס לאזהרות בצניעות ותלמד לאבחן סכנות מורכבות. אין זה מוגזם לדרוש מקברניטינו שיהיו בעלי חזון, יובילו תהליכים מורכבים במקום לנוס מהם כמי שכפאם שד, ויעניקו תקווה לדורות הבאים."

שער 'לחשוב אסלאמית' של פולקה

מי שנותן מבט עומק לסינוואר, החמאס ולאמונה הדתית שהדריכה ומדריכה את מעשיהם הוא ד"ר שגיא פולקה, שאת ספרו 'לחשוב אסלאמית' (מערכות ומשרד הביטחון, 2024) קראתי לפני כשנתיים. זה לא ספר מבוא לאסלאם, אלא ניסיון לנתח את השיח האסלאמי של אויבנו כפי שהוא מתבטא בזמן אמת ובפועל. הטענה המרכזית של פולקה, אם הבנתי נכון, ובדומה לטענותיו של חוגי היא שהבעיה של הקורא או יותר נכון איש המודיעין והקברניט הישראלי אינה רק חוסר ידע במושגים של האסלאם, אלא חוסר הבנה של אופן החשיבה והדיבור. כך לא הבנו מה שאמרו לנו בגלוי. כלומר, איך מוסלמים ובפרט תנועות אסלאמיות מחברים בין דת, פוליטיקה ופעולה. הספר מתמקד בזרמים עכשוויים של אסלאם: האחים המוסלמים, ג’האדיסטים, ובעיקר חמאס. פולקה מנתח את שפתם, את מקורות ההצדקה, ואת הדרך שבה הם מנסחים רעיונות כמו ג׳האד, התנגדות (מוקאוומה), הסכמים, ומדינה. אין אצל הקבוצות הללו את הפרדה מערבית בין דת לפוליטיקה, שיקולים פרגמטיים אינם עומדים מול הדת, אלא מנוסחים דרכה. הספר מספק כלים להבין איך חמאס חושב ומצדיק את פעולותיו מבפנים, דרך השפה והלוגיקה האסלאמית ולא רק כתופעה פוליטית או ביטחונית, ואיך אנחנו לא הבנו זאת שוב ושוב. עד שלא נחשוב אסלאמית לא נבין, אומרים לנו פולקה וחוגי. הספר של פולקה מורכב וגדוש, אבל הוא חיוני. לא בכדי הוא היה להיט אצל גופים צבאיים וערביסטיים, שאני מקווה שלא רק קנו אלא גם למדו ממנו. עד שתקנו ותקראו, תקשיבו לפודקאסט שבו פולקה מדבר על הספר; ותקראו מאמר שפרסם ב'מערכות' במרץ 2023 על 'הקשר ההדוק בין הלחימה נגד תאוות הנפש והלחימה באמצעות הקרבת הנפש בחודש רמצ'אן'. "אין לך עם שקשה להבינו יותר מן היהודים" כתב קאנטי ב'ההמון והכוח' (אני מצטט מתוך גרינפלד, נביאים בבלי כבוד), מסתבר שגם דתות ועמים אחרים קשה להבין.

אבל מילא אזוב קיר שכמוני, חגב שלא קרא, פשפש שלא למד אסלאמית ומפקפק בהבנתו ובתפקודו במתרחש ביום הנורא, השבוע הרמטכ"ל החליט לדחות את החלפת מפקד חיל האוויר ומפקד חיל הים בגלל מבצע "זיקפת הליש". שני מפקדים שעם כל הערכה הרבה לפועלם [ויש הערכה רבה] היו צריכים להודיע בעצמם על התפטרותם בחצות שבין 7 ל־8 באוקטובר 2023. התנהגותם היא חלק מהשחתת רוח צה"ל והפקרת ערך 'האחריות'. זאת מבלי להפחית מאחריות להשחתה של 'קבלת אחריות' במובן העמוק ביותר בידי הרצי והמפקדים הנוספים של 7 באוקטובר, והזניה שעושה ביבי, גם בערך זה. ההחלטה של זמיר, רק מדגישה את האחריות של השניים למחדל 7 באוקטובר בתחומם. אם אי אפשר בלעדיהם עכשיו, הרי ב־7 באוקטובר הכישלון בים ובאוויר כל כולו שלהם. לא? אכזבה מתמשכת.

שער 'צ'רלי והשוקולדה'

ברקע אני שומע מקהלה. שירת האומפה-לומפאים בספרו של רואלד דאל, צ'רלי והשוקולדה (מרגנית, 1977, תרגום אוריאל אופק) היא כשירת המקהלה בטרגדיה היונית, היא גם נצחית וגם מסבירה את מצבינו. הנסיבות הביאו אותי לקרוא בשבוע שעבר את יצירת המופת הזו מעידן שבו ניתן היה כמעט להגיד הכל מבלי להיות תקין פוליטי ('פוליטיקל קורט'). אין ספק שהספר לא היה עובר כיום. בקושי בשנת 1964 כאשר יצא לאור עבר תיאור דמותם של האומפה-לומפה, העובדים במפעל כעבדים שחורים קטנים מאפריקה. התייחסות מזלזלת לאנשים על רקע גזעם ומוצאם היא גרועה בכל דור. אבל הראייה של דאל את הדור המפונק של אז, שלא לדבר עם 'הטפשת' של הדורות הנוכחים שדאל מנבא שתתחזק בעקבות הצפייה במסכים של טלוויזיה. מזלו שלא שרד עד הרשתות החברתיות. התעצלתי [על זה וילי וונקה היה צריך להעניש אותי] ושאלתי את צ'ט לדעתו וזה מה שענה [עם עריכה ותוספות שלי, בספר: מועברים מסרים ברורים על חשיבות הענווה, המשמעת והגבולות, לצד ביקורת על פינוק יתר וצרכנות. הדמויות מייצגות תכונות שליליות המובילות לעונש, בעוד צ'רלי מתוגמל בזכות טוב לבו. עם זאת, הספר מעורר ביקורת על פשטנות מוסרית, חלוקה חדה בין טוב לרע, והיעדר מורכבות חברתית. דמותו של וילי וונקה נתפסת לעיתים כבעייתית, כסמל לכוח ושליטה. בנוסף, תיאור האומפה-לומפה עורר ביקורת מודרנית על היבטים קולוניאליסטיים וניצול, שהובילו לשינויים במהדורות מאוחרות יותר. בכל מקרה, אני ממליץ לקרוא את הספר בעיניים מבוגרות ולראות את המסרים של דאל לא רק כאי-גיון, אלא כהיגיון והסתכלות מפוכחת בעולם. והנה שירת המקהלה האומפה-לומפאית בטרגדיה של חיינו: 'קשה עד מאוד בים־החושך לדעת לאן זה ... האימה בתוכנו פוסעת'

מתוך צ'רלי והשוקולדה

קחו אחריות על 7 באוקטובר, תחקרו באמת, ולכו הביתה.

Your ballroom days are over, baby

Night is drawing near

Shadows of the evening

Crawl across the years