
היום יש לי פרץ של ווידויים, אחרי שהצהרתי בפומבי שלא קראתי את מובי דיק, אני חושף שאני מתמכר בקלות לסדרות טלוויזיה, ולא תמיד לאיכותיות שבהן. הצהרה דרמטית זו שאני מקווה שאיננה מזעזעת את היסודות שעליהן יושבת ממשלת החירום, הקורונה, האחדות או התאבדות הקולקטיבית, נובעת מקריאה בספרו של ז'אן-פיליפ טוסן - 'טלוויזיה' (לוקוס, 2017 [תרגמה את זה יפה מיכל שליו]). אקדמאי מקבל מלגה למחקר אודות ציורו של טיציאן - קרל החמישי, בברלין, הוא שולח את אשתו ובנו לחופשה, ומתפנה לעסוק בשום-דבר, ובוודאי לא במחקר: "וכך, בעודי עסוק בלא לעשות כלום, גיליתי שלא נשאר לי זמן לצפות בטלוויזיה." ומחליט שלא צפות יותר במרקע הקטן. בתחילה עוד עוסק טוסן באמצעות המספר בדיון על המציאות החלולה שהטלוויזיה מייצרת, וזאת בניגוד למורכבות טכניקות הציור של טיציאן:
"אשליית המציאות בציור רנסנסי, אותה אשליה המושגת באמצעות צבעים ופיגמנטים, שמנים ומשיחות מברשת על הבד, תיקונים קלים במכחול ואפילו באצבע, בעזרת שפשוף פשוט בקצה הבוהן של משחת שמן הפשתן הלחה מעט עדיין; אשליה זו, שאנו עומדים לפני דבר־מה חי, לפני בשר ושיער, לפני אריג או בדים, שלנגדנו דמות מורכבת, אנושית, בעלת פגמים וחולשות, מישהו בעל היסטוריה, אצילות, רגישות ומבט משלו — כמה מילימטרים מרובעים של צבע, בדיוק, מייצגים את עוצמת אותו מבט בן מאות שנים? — היא אשליה השונה מהותית מזו שמספקת הטלוויזיה כשהיא מייצגת את המציאות, אשר איננה אלא תוצר מכני של טכניקה חלולה."

Comments