בפחות מחודש קראתי שישה מספרי הוצאת לוקוס של שירה חפר. פעמיים הגיע שליח בימי הקורונה עם שלישייה מהוצאה עם ספרים מסקרנים ומעניינים. אלה החמישה הקודמים: זנב; גברים לבנים מתים; 88; ימי מעשה; והבאולינג ההוא על הטיבר. שלושה מהם היו של סופרות ישראליות מתחילות(?). בשביל לאזן את הגברים הלבנים, הזמנתי את האחרון שפרסמה ההוצאה, ושתרגמה שירה חפר בעצמה - 'נגד הטבע' של הסופר הנורווגי תומס אספדל (לוקוס, 2020). בכתיבתו מתנסה אספדל יליד 1961, כך כתוב בדש הספר "בשילוב בין סוגות שונות ובספריו המאוחרים הוא נשען על האוטוביוגרפי וחוקר את הקשר בין צורת הרומן לבין סוגות כגון מסה, כתיבת מכתבים, כתיבת יומן וכתיבת יומן מסע." כמאמר מנחם הורוביץ, יצאנו לבדוק, מה פשר הדברים.
ממרתף ביתו הנטוש, כותב הסופר על חייו. נטוש מבתו שעזבה, ונטוש מזוגתו אהבתו הצעירה. האם זו דרכו של הטבע, אז מה היה המעשה שנעשה דרך הטבע. אספדל הוגה בעניין ישר בפתיחה הישירה מאוד: "אני מתחיל להזדקן. אני לא מזהה את עצמי. תמיד נמשכתי לדימוי הזה של הזִקנה, גבר מבוגר ואישה צעירה. איני יודע מה הוא מזכיר לי, פשע אולי, או את הטבע, את אכזריותו של הטבע ואת האלימות שלו, את חפותו. אין לדעת מי כאן האשם, הגבר היושב על כיסא או הנערה היושבת עליו, בחיקו, לבושה שמלת ערב שחורה בעלת מחשוף נדיב." אחרי הפתיחה הסוערת, חוזר אספנדל לתחילת חייו, לעבודתו כנער בתחתית מכונות האריגה, לאהובתו הראשונה, לחייו עם אשתו הראשונה, לאישיותה הסוערת והנודדת, נדודים, להתאהבות 'כנגד הטבע', לאושר, לפחד מסיומו, לפרידה, למגע עם בתו, לכתיבה ולחיפוש. בסופו של דבר, שאולי משם מתחיל הסיפור להיכתב, בפרק האחרון מתעד עצמו המספר בשקיעה נפשית ופיזית בעקבות הנטישה הכפולה, ודן באי יכולת לזהות אושר בשעה שאתה מאושר, אלא רק כאשר הוא מעלם.
