דיזות ובולים

חריש (צלם לא ידוע לי)

לפנות בוקר חלמתי שאני מגיע לניר עוז לעבוד בפלחה. אני בשדה ואני אמור לדשן לפני הזריעה. עובר טרקטור שרתום אליו דיסקוס ומיכל דשן. מישהו אמור להכשיר אותי לעבודה, הרי עברו הרבה שנים מאז שעשיתי זאת. אני לא זוכר מי זה היה. לא אבא, הוא כבר איננו, אני יודע זאת גם בחלום. הדבר האחרון שאנחנו עוסקים בו בחלום הוא התאמת דיזות (פיות) לדשן.

צ'ט מסביר מה זו דיזה

באחד הביקורים הראשונים בקיבוץ אחרי "האירוע", וזה כבר לא בחלום, הראה לי ניר את הארון שבו נשארו דיזות הדישון של אבא. כרגיל נצברו במשך שנים, וכבר לא התאימו לדבר. שכבות ארכאולוגיות של מחזורי זריעה, גופרת אמון ואבק. הן היו בארון בחוץ, צבורות בקופסאות מתכת ופלסטיק קטנות. ארון הדיזות כבר איננו. למה חלמתי על זה? זיכרונות וגעגועים? פעם, לפני "המאורעות" לקחתי כמה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה. שם למדתי שיש מושג בשירה שנקרא סינקדוכה - "אמצעי לשוני־פואטי שבו חלק מייצג את השלם או להפך השלם מייצג חלק". האם הדיזות הם סינקדוכה לאבא? לזיכרונות ולגעגועים? אין לי מושג.

לקט, פאה ושכחה (צילום - אורה גזית)

אני חוזר לסיכומי העונות של אבא בדפים המצהיבים, בסיכום 'מזרע תשנ"ט' הוא כותב: "השנה התחלנו לדשן רק ב2/11 מכיון שלא היו טרטורים לדישון והצנעה. ומכיון שיאיר אברהם בנו לו בומים חדשים למרסס, אך הם הגיעו מאוחר וגם התכופפו. ולכן נתנו לאברהים אל עוברה לדשן ולדסק 3600 דונם חלקות 25, 24, 23, 22, 21, 20, 19, 18, 12. שאר החלקות אנחנו דישנו. פומיות 11005 נתנו מגוון אפשרויות." יומן השדה שרשם הוא אוסף השנים של עמל ושל פרטים ושל תשומת לב ושל ניסיון להוציא יותר מהאדמה. בשבילי, כיום, הוא חבל מחבר. למרות השנים שעברו, ואולי דווקא בגללן, העבודה בשדה שאליה צירף אותי אבא בילדותי, בנעורי ובזמן הקצר שעבדתי כאדם צעיר ב'שלחין' לפני שחזרתי לקבע אי שם בראשית שנות 90, הייתה חלק נכבד מהקשר ביננו, ועכשיו כשהוא איננו, הדבר מחזיר אותו אלי.

שער 'בקצה הלילה'

בספרו המיוחד והמומלץ ביותר של פרידו למפה - 'בקצה הלילה' (אפרסמון, 2025) העוסק בדמויות בודדות הנעות במהלך לילה אחד בקרבת נמל ברמן בראשית שנות 30, המניעות את התרחשויות והמעבירות את העלילה מאחת לשנייה, אני קורא גם על אספני בולים (עמ' 96): "כעת הם עסקו בהחלפת בולים. לפניהם היה מונח אלבום הבולים הגדול של מר הניקה, שכל עמודיו מלאים בבולים הנדירים ביותר, ומר הניקה התבונן באוסף החדש שהביא פקיד המכס, בוחן את הבולים הצבעוניים והעדינים מבעד לזכוכית מגדלת. הבול ההוא כבר ברשותו, וזה עוד חסר לו, ומילים כמו קובה, מדגסקר, ציילון ואפגניסטן נטפו אל תוך הלילה, כבדות כחלום." גם הבולים היו חלק מדמותו של אבא. עוד סינקדוכה?

לכבוד שנת השישים של ניר עוז ראיינה חיותה את וותיקי הקיבוץ. בסוף הריאיון עם אבא, היא כותבת: "לקראת סוף הפגישה בינינו מוציא זלמן מהארון אוסף מרהיב בגודלו ובעושרו של בולים. זהו עיסוק שהוא מקדיש לו זמן וכסף [...] אותי הרשים במיוחד אלבום בולים המוקדש כולו לחקלאות. כל פעולה חקלאית מארצות שונות מופיעה בנפרד: חריש, נטיעה, קציר וכולי. אין ספק שעבודת השדה, שזלמן מקדיש לה את מרב זמנו ומרצו, בא לידי ביטוי מלא גם באוסף הבולים המפואר שלו." בצוואתו הוריש לנו אבא אלבומי בולים. את אוסף בולי ישראל שלו. לקחנו גם את האלבומים הנוספים ובהם בולי החקלאות. אנחנו שומרים על האוסף, אבל הוא דמם. לא מוסיפים, לא מחליפים, לא גורעים, לא מזיזים, לא מסדרים. קפא עם מותו.

זו אותה האהבה והגעגוע

כשיצא הספר עם ראיונותיה של חיותה, 'זו אותה האהבה - בהוקרה לוותיקי ניר-עוז לכבוד שנת השישים' בשנת 2015, לא הסכים אבא שדבריו לחיותה יופיעו בו. אולי ביישנותו והקפדתו על שמירתו על הפרטיות היו הגורמים לכך. עכשיו בהוצאה מחודשת של הספר בשם 'בעקבות הסערה - שבעים לניר עוז 2025'. הוצאה שנוספו בה תוספות ז"ל רבות, וגם דברים של אחרי הטבח, החלטנו, שמגיע לאבא עוד זיכרון, עוד ציון, ושהוא צריך להיכתב לצד חבריו וחברותיו המייסדים. מהדברים שאמר לחיותה למדנו עליו על ילדותו, על יתמותו, על נעוריו, על משפחתו-משפחתינו. דברים שלא אמר ודברים שאמר אבל לא הקשבנו כשיכולנו, כשרצה לספר, כשהיה אתנו.

את הספר הביאה מהדרום עדנה שהייתה עם אבא בגרעין, והגם שעזבה בשנים הראשונות של הקיבוץ נשמר הקשר. עדנה מנסה לברר, להיזכר בפרטים אודות שנות לימודיו של אבא. אני לא יכול לעזור. בסוף היא אומרת: "אני בכל אופן מתגעגעת". "גם אני, גם אני", אני משיב.

כי עוד נפשי דרור שואפת

לא מכרתיה לעגל פז

כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו, רוח עז

כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו, רוח עז