עומק הרטיבות וספרי הזיכרון

ג'ון דיירים

השבוע לא הייתי בניר עוז. אז לא התעדכנתי במצב הרטיבות בקרקע אחרי הגשמים הקודמים, וגם לא אחרי 'ביירון'. עומק הרטיבות היה אחד הדברים שהעסיקו את אבא. האם שורשי החיטה נמצאים בשכבה יבשה של קרקע או שהצטברו מספיק מים עד הגשם הבא ואשר יאפשרו לבלוב והתפתחות הגרעין. גשמים עזים כמו שירדו בשבועות האחרונים שוטפים גם את הדשן, בעיקר החנקן, אם אני זוכר נכון, לעומק האדמה. אבל למה להיזכר, אם אפשר לחזור לסיכומיו של אבא. הנה ב'סיכום פלחה תשמז' (1986-7), שהייתה השנה הגשומה ביותר בנובמבר עד אז, ואולי גם אחר כך, כתב: "ברוב המקרים נקצרו יובלים מעל 400 ק"ג/ד[ונם], אך יתכן שאם היינו מדשנים באמוניה לא הייתה שטיפת דשן והיו יבולים טובים יותר." אני ממשיך לעלעל בסיכומים. הנה עלילות מרסס הדשן כפי שמתוארות בסיכום 'מזרע תשנח' (1997-8): "המרסס קרס. צירי הגלגלים התכופפו. נלקחו צירים מקומנדקר. מהסיבה שבנבה של קומנדקר ישנם רק 5 ברגים, הסנסור של המחשב לא דייק. רתכו גלגל שיניים והכל נפתר." שנות עמל נכרכות בעמודים בודדים בכתב ידו.

שער 'בבכי אותי תקצר'

בינתיים מים הרטיבו את הקבר של אבא ונספגו בעומקו ועטפו את עצמותיו. אנחנו דחיינים עלובים ורק השבוע העברנו את מתאר המצבה לחברה המסתתת והבונה. בין השאר התלבטנו האם לשלב על המצבה משפט שיבטא את רוחו של אבא. בחרנו לבסוף בשם שירו של יצחק שלו מתוך ספרו 'קולות אנוש חמים' (קרית ספר, 1954), שכבר כתבתי עליו: 'כל חייו עונות השדה'. מה יותר מתאים? כדברי השיר האחרון בקובץ 'והאלה המראות': "מראה איכר רטוב בלב שדמה זרועה / לעת עבים נוסעות וגשם נדבות. / מראה חרש ישר ככלות מלאכה טובה / אוסף כליו לאט, כולו אומר כבוד...". אבל היו גם משפטים אחרים נבחנו. למשל "כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ / וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר." של בארי חזק. זהו סיום שירו שהתפרסם באסופה שהוצאה לזכרו 'בבכי אותי תקצור' (הקיבוץ המאוחד, 1974). את ספרו של חזק שנהרג במלחמת יום הכיפורים קיבלתי במהלך המאבק על אבא מ-video boy שאנחנו עוקבים אחד אחריה השנייה בטויטר (X). בין השאר היא כתבה לי במכתב שצרפה לספר: "תמונתו של אבא שלך בשדות ניר עוז וכותרתו של הספר הזה, הן בעיניי זכרון לעבר שהולך ומתרחק במהירות מאיתנו." אני נאחז בזיכרונות המתרחקים, מנסה להאט את התעממותם, גם באמצעות הרשומות הללו.

שער 'אדם הוא לא ענף קטוע'

אבל ספרי הזיכרונות ממשיכים להיכתב בדם. הנה ספר שכתבה נורית בר יוסף 'אדם הוא לא ענף קטוע - שילה ראוכברגר גיבור פשוט' (ספריית בית אל, 2025) וקניתי השבוע. זהו ספר של דברים שאמרו או כתבו חברים, בני משפחה, חיילים ואחרים שהושפעו מראוכברגר שהיה מ"מ בפלוגה ג' של גדוד 51 ונהרג בקרב במחנה מו"פ בפרדסים דרומית לניר עוז, וגם דברים שנשמרו ממנו, מחייו הקצרים מדי. מכיוון שאני חוקר את קורות הגזרה ב-7 באוקטובר, אני משתדל ללמוד לא רק על המהלכים, אלא גם על האנשים שהיו שם. הספר מלמד על אדם וקצין שחבריו, עמיתיו ופקודיו ראו בו דמות מעוררת השראה. כל חלל הוא עולם ומלואו, אני חושב על 'זיו-העלומים' ועל איך המערכת הצבאית - מפקדי צה"ל במשך שנים - העמידה את ראוכברגר וחייליו במצב שבו נאלצו להילחם ב'חמדת-הגבורה וקדושת-הרצון' בעודם לכודים בחדר האוכל של המחנה, במקום שילחמו ב'מסירות-הנפש' על חיי תושבי ניר עוז. מחנה ללא עמדות לחימה, ללא תעלות לחימה, ללא הגיון מבצעי. מלכודת מוות. ואני מתחלחל מהמחשבה על הפעולה הרפלקסיבית שהוטמעה בלוחמים ובמפקדים לרוץ למיגון במקום לכלי הרק"ם ומהם לצאת ולהילחם. כלי הרק"ם שאפילו חמאס חשב שיש צורך לנטרל, עמדו עירומים וגלמודים במשטח הרק"ם. מצבה וסמל לכישלון התרבות המבצעית של צה"ל. מחנה מו"פ במקום להיות העתודה הגזרתית הפך, כמו כמעט כל המחנות בנגב המערבי, לבעיה ואליו נשלחו כוחות שהיו אמורים להילחם על חיי האזרחים. בסוף הספר כותבת בר יוסף: "הלוואי שהיית בא פתאום, היינו זורקים את כל הספרים לפח ולא מגלים לך שדיברנו עליך. אבל בינתיים שילה, בידינו מונח הספר הזה, כדי שגם אנחנו נלמד מעט מתנועת החיים שלך, ונצמח." היה עדיף שנצמח מאנשים חיים, ולא ממיתנו הרבים.

אחד הציטוטים של ראוכברגר בספר הוא "מזג האוויר לא מכתיב לנו כלום. אנחנו לא עשויים מסוכר, אפשר לעבוד גם כשרטוב וקר ולראות את החברים שלי, לפתוח עיניים." אבא, כשהיינו מתלוננים על מזג האוויר ועל הגשם, היה אומר: "אתה לא תימס, אתה לא עשוי מגופרת אמון". כל אחד ועולם הדימויים שלו, ושל אבא מתייחס לדשן מסיס במים, המכיל גופרית וחנקן.

עד החטוף האחרון

time is over where we could simply say I love you

Now you opened the door

Leave me crying