בשנת 2014, חוץ מכך שהייתי כ-70 יום במילואים, בזכות 'צוק איתן', גם הייתי חבר במועדון הקוראים והקוראות של ידיעות ספרים. שמחתי בתחילה על כך שנקבל כל חודש שני ספרים, אבל במהרה הדבר הפך לטרחה. מרבית הספרים היו גרועים, או יותר רע מכך בנאליים. גם אם העלילה בנאלית, אפשר שלא לכתוב בנאלית וסכמטית, ולא כך היו ספרי 'המועדון'. זכור לרע הספר 'רשימת המשאלות' של לורי ספילמן, שניתן ללמוד אותו כארכיטיפ לספרות בנאלית. בכל מקרה תרמתי את מרבית הספר לסמב"ציות של החטיבה שהמשיכו את המשמרות הארוכות גם אחרי שאנחנו אנשי המילואים נעלמנו. יותר לא בקשתי להתמנות על 'המועדון' הזה, אבל הבנתי שאדם כדאי לו שיסמוך על אותם אשר בוחרים את הספרים שהם מוציאים לאור, לא רק על סמך הסיכוי שלהם להיות רבי מכר. דבר זה מתחבר ללאקונה נוספת בתחום הקריאה שלי והוא אי קריאה של סופרות ובעיקר סופרות ישראליות.
לטובת כיסוי החסרון, החלטתי שלאור הסגר הקורוני, אקח את הוצאת לוקוס, ואת בחירות המוציאה לאור. אחרי קריאה מוצלחת ב'זנב' של שרון קנטור, הזמנתי שני ספרים של שתי כותבות שלא שמעתי עליהן. הראשונה היא סיון שיקנאג'י שכתבה את '88' [לוקוס, 2019]. שיקנאג'י משוררת ותסריטאית הכניסה עצמה בספר הסיפורים הקצרים לסד - 88 סיפורים בני 88 מילים כל אחד. עניין זה מחייב את הכותב שבחר את העול לדייק יותר בכתיבתו. לדוגמה, 'ליפוגרם' כתיבת טקסט תוך הימנעות משימוש באות אחת או יותר. ז'ורז' פרק עשה זאת ב'ההיעלמות' שכתב ללא האות e ,הנפוצה ביותר בצרפתית. כפי שתיאר זאת אבנר שץ, שאף עשה מחווה לדבר וכתב פרק ללא שימוש א' ב'גברים לבנים מתים'. שיקנאג'י נאלצת אם כן ליצור סיפור ב-88 מילים כל פעם, או לפחות לעניין את הקורא ולהשאיר בו משהו עם אותן מעט מילים. ניסיונה כמשוררת בוודאי עוזר, שכן מרבית הקטעים מעניינים ומעוררים מחשבה - למה התכוונה המחברת, ואני מתכוון לכך בחיוב, שכן זו מטרת הקריאה ואני מניח שזו גם מטרת הכתיבה.
