האם המקום המסוים שהיינו בו נשאר כפי שהוא היה כשאנחנו היינו בו? בטוח שהשתנה, אבל מבחינתנו הוא חרות כפי שראינו. הנהר נשאר אותו נהר. לא יעזור להרקליטוס, אנחנו לא נכנסו לאותו נהר פעמיים, אלא פעם אחת וכך הוא נשאר בזיכרון. מבחינתי איסלנד נשארה כפי שהיא לפני כמעט 30 שנים כאשר טיילנו באי המופלא הזה כמעט חודש ימים בטרמפים, אוטובוסים וברגל. גם קריאת הספרות האיסלנדית 'הישנה' והטובה, לכסנס לדוגמה, היא כניסה לנהר ההוא. מכיוון שלהגיע לאיסלנד שוב נראה כחלום רחוק, בעיקר בימי כולרה אלו, ספרות איסלנדית חדשה תאפשר, אולי, להיכנס לנהר איסלנדי אחר, ולו ספרותי בלבד. לכן, טוב עושה שי סנדיק מ'לסה' ומתאמץ בשבילנו ומוציא ספרות איסלנדית עכשווית. שי שלח לי כמה ספרים לקריאה [גילוי נאות], ומהם קראתי בחודשים האחרונים את 'ולס ולירי' ואת 'תשובה למכתב מהלגה'. עוד ספר שקבלתי מההוצאה [עוד גילוי נאות] שלקח לי זמן לעכל ואותו והוא נקרא קטעים קטעים שהרווחים נמלאים בספרים אחרים, הוא 'בין חורבות ליבי' של אודני איר אייברסדוטיר (לסה, 2020 [תרגם שי סדריק מאיסלנדית].
"האהבה עיוורת, והיא אינה היחידה. אני מרגישה כאילו עיניי מכוסות. אני עומדת להוריד את המסווה, לכתוב עליו באורה הקלוש של הזריחה. השמש נולדת מחדש." אז על מה הספר ולמה כפי שנכתב על השער האחורי: "אודני איר אייברסדוטיר ממציאה שפה חדשה ומאתגרת בספר יוצא דופן על חיי האדם בעולם המודרני."? אייברסדוטיר היא יוצרת, סופרת, חוקרת, מרצה בתחומי האמנות ופעילת איכות הסביבה ולמדה לתארים מתקדמים בפילוסופיה פוליטית, ובכלל זה דוקטורט בסורבון, ועל פי הכתיבה היא לא צריכה שגברים יסבירו לה ואולי גם לא נשים, אבל היא מחפשת תשובות לשאלות רבות. בעקבות פרידה מבן זוג ועל רקע המשבר הכלכלי שכמעט החריב את איסלנד ב-2008, משבר שרמיזות אליו ניתן למצוא ב'ולס ולירי', יוצאת הסופרת-המספרת למסע אל חורבות איסלנד. מסע חיפוש אחרי מוצאות משפחתה. מסע במערכת הזמן למטה במורד הדורות של התיישבות באי, חיפוש אחרי שרידים ארכיאולוגיים באמצעות אחיה הארכיאולוג, חיפוש אחר מסורות אמנות ומלאכות שחלקן כבר אבדו, חיפוש אחרי אדמות המשפחה, חיפוש אחרי הטבע האיסלנדי בסיוע אהובה החדש, ואולי גם קינה על ההשחתה המגיעה בגלי התיירים, ברצון לרווחים ובמכירת נכסי אדמה ורוח לחברות זרות ובכללן לסיניות.
"הלכנו לחוף, הסתכלנו על מה שנשטף עם הגלים. אנחנו יושבים כעת בקפה במוזיאון המקומי, שבו מוצגת שמלת החתונה של סבתא-רבתא שלי, שנתפרה ביד. וכן נעלי בית רקומות, ונרתיקי משקפיים המקושטים בתמונות עלים, ספרים שנכרכו אצל הכורך המחוזי, שכרך כל חוברת מהמחוז וכל ספר קטן שנרכש על ידי אגודת הקוראים, בעיקר ספרים ספרים זרים שהאנשים באזור תרגמו בעצמם ופרסמו בכמויות קטנות. הוא גם הכין כובעי פרווה נחמדים. באיזה ראש נמצא הידע הזה עכשיו? מתחת לאיזה כובע פרווה? עכשיו, בדיוק כשיש לאנשים עניין מחודש בחומרי גלם בכל מקום ובעיצוב וייצור, המכונות כבר אינן פועלות, והידע הזה קבור עמוק באדמה."
