השבוע סיימתי לצפות בשצף וברצף בעונה השלישית של 'סיפורה של שפחה'. אמנם ככול שהסדרה מתקדמת היו יותר ויותר צילומי תקריב של פניה ועיניה של אליזבת' מוס המוכשרת, היא ג'ון השפחה המורדת והמנהיגה, אך המסר של המרד הנשי מתחדד והולך, וזאת כנגד הדיכוי הלאומני-הדתי-השוביניסטי של המעמד השליט ב'גלעד'. בפרק האחרון כפי שנעמה רק כותבת, הסתירה הזו שבין העליונות הגברית-הלבנה ללקיחת השליטה על-ידי הנשים, מגיעה לשיאו: "למעשה, הפרק הזה מבהיר שכשנשים לוקחות את השליטה לידיים, לגברים בעלי הכוח בעצם אין השפעה בכלל. רעיון יפה שלא מתיישב בשום צורה עם הסדרה עד כה". מאכזב היה לראות שתפקידה של סרינה, אשת המעמד העליון, שג'ון הייתה שפחתה, והייתה דמות עצמאית ודומיננטית גם ככוח שהוביל לשלטון הלאומני-דתי-שוביניסטי, הופך אמהי-קמאי, וכל מעשיה מוכוונים מהתשוקה לאחוז בתינוקת. והאם ההבדל בין גברים לנשים הוא כפי שמרגרט אטווד, שכתבה את 'סיפורה של שפחה', מצוטטת על דש הספר: "גברים פוחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים פוחדות שגברים יהרגו אותן"? טוב, אבל אני די בטוח שאני לא הישות שיכולה להסביר דברים שכאלה או שיש לה בכלל הזכות לעשות זאת. יכולים להיאחז בטיעון שאני גבר, לבן (אשכנזי), ישראל הראשונה, בעל פנסיה תקציבית ועוד, אבל בסך הכל אני בור בענייני מגדר. ולכן הקריאה בספר של רבקה סולניט - 'גברים מסבירים לי דברים' (אסיה, 2020 [תרגום תמר משמר]), הייתה מאתגרת ומלמדת. את הספר, אגב, קניתי כחלק מארז 'נשים' בחנות הוירטואלית של 'הקולקטיב הספרותי' מיזם מבורך וחשוב של חלק מההוצאות העצמאיות - תקנו מהן.
הספר שיצא במקור ב-2014 כולל 9 מסות או מאמרים שכתבה סולניט (Rebecca Solnit) היסטוריונית, סופרת, עיתונאית ואקטיביסטית אמריקנית [במובן של ארה"ב] החל מ-2008. 'גברים מסבירים לי דברים' הוא גם שם המאמר שכתבה ב-2008 שהיה המקור למושג 'הסגברה' (mansplaining) שזה על פי הכליודעת: "הסגברה שונה מהתייחסות למופעים אחרים של התנשאות בכך שהוא מתייחס בפרט למקרים עם הקשר מגדרי. מקרים אלה נטועים בהנחה סקסיסטית שהמצב הנורמלי הוא שגבר יהיה בעל ידע רב יותר ובעל יכולת הבנה גבוהה יותר מאישה". במאמר סולניט מתארת את כיצד גבר מספר לה על ספר שהיא כתבה ומתקשה לקבל את העובדה שהיא החוקרת בעלת הידע והמחברת של אותו הספר שהוא בעצם לא קרא, אלא אולי רק קרא או עלעל במאמר הביקורת עליו. אבל התנשאות הגברית הזו היא קצה הקרחון המגדרי המנותח במאמריה. בשאר המאמרים עוסקת סולניט בהיבטים הנוספים של אותה אדנות גברית, והללו כוללים את תרבות האונס, רצח הנשים ["כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר"] ודיכוין החברתי, כלכלי, פוליטי ועוד.
על פי סולניט, הגברים הם המגדר 'החלש' והבעייתי: "הם המגדר שמבצע את רוב הפשעים, ובעיקר פשעים אלימים, ןהם גם מרבית המתאבדים. גברים אמריקנים מדדים אחרי נשים בלימוד בקולג', והם נפגעו מנשים מההאטה הכלכלית הנוכחית." האם חולשה זו היא שמעצימה את התגובה האלימה של הגברים כלפי הנשים? האם התחושה שהאישה היא רכוש הגבר מגבירה את הרצח של נשים על ידי בני זוגן, ואת תרבות האונס? טיעוניה של סולניט בהירים ומבוססים על ידע רב. מי שיקרא את מאמריה וירצה להתנגד עלול ליפול למלכודת "אבל לא הוכחת את דבריך" או "וואטאבאוטיזם מגדרי", ולכן עליו לדעת היטב את העובדות והגישות. אני כאמור, למעט התחושה האישית, שהיא צודקת במרבית הדברים, לא יכול לנהל ויכוח ענייני על הדברים. לכן בשולי הדברים, אני ממליץ לקרוא את המאמר "החושך של וולף: לחבק את הבלתי מוסבר" העוסק עוסק בהשפעת וירג'יניה וולף על סולניט וכותבות פמינסטיות נוספות ועל ציטוט ממנה: "העתיד חשוך, וזה הדבר הטוב ביותר שעתיד יכול להיות, כמדומני". סולניט מתייחסת לפוטנציאל הטמון באי וודאות, ובשיטוט הפיזי והרוחני שוולף קראה לו, ובכך לאפשר שינוי אישי, חברתי ותרבותי. לא לפחד מהאי וודאות ולא לדרוש לקשר כל דבר לדבר, לא להיות סמכותני לא רק כל פי נשים, אלא בכלל: "וולף נתנה לנו את היעדר הגבולות, את הבלתי ניתן לתפיסה, את מה שדחוף לאמץ, את מה שנזיל כמו מים, אינסופי כמו תשוקה, מצפן שבעזרתו אפשר ללכת לאיבוד."
#ספר מאמרים על יחסי נשים-גברים, קריאה פמיניסטית שאולי איננה חפה מבעיות כפי שכתבו מבינים ממני, אבל היא חשובה ביותר לאדם, לגברים ולנשים. [תקראו גם את הסקירה של עופרה עופר אורן].
נו, עטו את מסיכה גם על האף, אל תהיו מגוחכים, ותקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר
Woman is the nigger of the world
Yes, she is, think about it
Woman is the nigger of the world
Think about it, do something about it