חמש שנים! זו כבר מסורת עתיקת יומין [2018, 2019, 2020, 2021]. רק לחשוב על מספר הממשלות שקמו ונפלו בתקופה הזו, המגפות והגלים ששטפו אתנו. אבל אנחנו ממשיכים לקרוא, וגם ספרים בענייני צבא וביטחון. כמו בשנים הקודמות ביקשתי ממכם לכתוב ולהמליץ על ספר בכל סוגה שהיא העוסק במלחמה, בביטחון לאומי או בכל הקשור לצבא ולחימה, וגם השנה היו מתנדבים למשימה להמליץ עבורנו מה לקרוא בתחום. תודה לכותבים.
1. גל פרל פרנקל, קורא ספרים נמרץ ויסודי וחוקר במרכז דדו (@gal_perl), ממליץ על: הספר המצוין "אות קריאה 'כאוס'" (מודן ומשרד הביטחון, 2022, תרגם אורן האס), שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס. זהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שהשכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים. מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. אחד הפרקים המאלפים בספר תיאר את לחימת גדוד החי"ר שעליו פיקד במלחמת המפרץ. על גדוד הנחתים בפיקודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה בלחימה, שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נטול כחל וסרק של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה. גם אני קראתי את הספר, והמלצתי עליו - הנה כאן.
2. איילה שוורצמן, מוסמכת החוג למדעים מדויקים באונ' ת"א, אנליסטית ומאסטרנטית להיסטוריה, כותבת: מה ידוע לנו על מצבת תנאי הפתיחה בצבא האדום לעומת הצבא הגרמני ב-22 ליוני 1941, פרוץ החזית הרוסית? מארק סולונין [Solonin, Mark], חוקר והיסטוריון, שובר בספרו '22 ליוני' (2008). [June 22. Anatomy of Catastrophe] כמה מיתוסים על המלחמה הגדולה וחושף כי מצבת השריון הרוסי היה כמעט פי .53 ואילו לחיל האוויר הרוסי היה יותר מפי 4, בכמות המטוסים, מאשר לגרמנים. הספר ממשיך ובוחן את החזית המערבית, דרך המיתוס על חולשת הצרפתים, ומדייק כי בעוד צרפת נכנעה אחרי 3 שבועות לחימה עד שהגרמנים השתלטו על שטחה, באותה עת, שלושה שבועות מתקיפת בריה"מ על ידי גרמניה, אבדו הרוסים פי 6 יותר שטח. ובעוד מול צרפת לגרמנים היו כ-30,40 אלף הרוגים, בחזית מזרחית היו להם כ-12 אלף בערך הרוגים. ואילו לרוסים ב-3 שבועות בערך 15 אלף הרוגים. עניין זה, והשוואה מדוקדקת של הנתונים, מוכיח שלמעשה צרפתים לחמו באומץ רב לא פחות זה של הצבא האדום, ושובר את המיתוס שהאחרונים נלחמו 'כאריות'. עניין שנתפס בתודעה הקולקטיבית הרוסית כאמת מוחלטת. למעשה, התנגדותם של הרוסים הייתה חלשה הרבה יותר. כעבור שנה וחצי של לחימה, בגלל השטח העצום ותנאי האקלים הקשים, בסוף 1943 באזור מוסקבה, הקור העז והקשיים הלוגיסטיים הכריעו את השריון הגרמני (המנועים הגרמניים לא יכלו לפעול במינוס 25 מעלות) דבר שהביא להכרעת המערכה מכיוון שהגרמנים לא יכלו לנצל את יכולות התמרון של צבאם. דרך מחקר ארכיוני מעמיק, מאיר סולונין קונספציות ישנות באור חדש ומדגיש את הפער בין האתוס הציבורית לבין מצב הכוחות בשטח, בנוגע לחזית המזרחית. ההתרחשויות בת זמננו ומלחמת רוסיה אוקראינה טוענות את הספר במתח שונה ואם נרצה, עדכני מאד.
3. דן גזית, ארכיאולוג וחוקר הנגב [שהוא חמי ויש לו בלוג מרתק], כותב על ספרון המתאר את השתתפות קורס מ"כים של הנח"ל בקרב המיתלה. קרב בו נטל חלק: כרך זה, 'מלחמה שלא נשכח : סיפורו של קורס מ"כים נח"ל מחזור י"ד במבצע קדש' (מערכת, 2011) בעריכת גד בלטר, מרכז מכל הבחינות את אירועי קרב המיתלה במלחמת קדש (1956) שעברו על הקורס. הוא כולל את רשימות הלוחמים, גרעיניהם, ההכנות לקראת המלחמה, דברי המפקדים והלוחמים ורשימות על הנופלים. ההכנות כללו סיפוח לצנחנים, קורסי נחיתה מן הים וצניחה, מסע בזחל"מים – תוך לחימה וספיגת הפצצות מהאוויר – דרך כל צפון סיני ועד חבירה אל הצנחנים שהתחפרו בכניסה למצרי המיתלה ועד לקרבות הפריצה הלילית דרך ביצורי האויב עד הניצחון. הכרך העבה הזה נוצר כתוצאה מכנס הלוחמים שנערך שנתיים קודם לכן באתר הזיכרון שבפרדס חנה.
4. ד"ר דותן דרוק, חוקר היסטוריה צבאית ואיש תורות לחימה (@dotan74682491) , ממליץ על 'יש מלחמות בלי שם' – ספרו של נתנאל איזק (קוראים, 2022) [דותן גם כתב על הספר סקירה שפורסמה בבמה זו]. את ספר כתב איזק על חוויותיו מהשרות הסדיר בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני בראשית שנות האלפיים. איזק מעביר לקורא את חוויות הלוחם באחת היחידות הנבחרות בכוחות היבשה, דרך סיפורו האישי מהגיוס ועד לשחרור כשנה וחצי אחרי פריצתו של מבצע "חומת מגן". במקביל לתיאור המסלול בפלחה"ן גולני הוא מטיב לתאר את המציאות של פיגועי הטרור בארץ ומנסה ליצור קשר בינה לבין פעולות הצבא, או אי פעולות הצבא עד לתחילת שנת 2002, תקופה בה עיקר הפעילות הייתה "הכלתית" והגנתית ברובה. במחצית הספר הוא מתאר את מבצע "חומת מגן" בו השתתפה חטיבת גולני והשתתפו יחידותיה, לעיתים תחת פיקוד של חטיבות אחרות, בכיבוש רמאללה, שכם, מחנה הפליטים בג'נין ובמקומות אחרים. הוא מטיב לתאר את הקרבות מעיניו של הלוחם והצוות בלחימה, תיאורים אשר בוגרי יחידות החי"ר יכולים ממש להזדהות איתם ולעיתים להרגיש כאילו הם ממש מאחורי הזיג בשטח הבנוי, מחפים על חבר לצוות במעבר שטח נחות ופורצים לתוך בית בו יש מחבלים. זהו ספר של לוחם, גולנצ'יק, בתקופה סוערת של המלחמה על הבית נגד הטרור הפלסטיני שהשתולל בארץ החל מסוף ספטמבר 2000 (וכמובן גם לפני). ספר חובה לאלה שהיו שם ואולי רוצים לתת לתחושות שלהם ביטוי במילים של אחד שכתב אותן; לאלה הרוצים להבין את רוח התקופה והלחימה של צה"ל באותם הימים בסמטאות, במחסומים, במעצרים, בקסבאות ובסביבה הכפרית; ללוחמים ולמפקדים זוטרים הרוצים לנסות להבין כיצד מרגישים לוחמים בקרב, בלחימה מתמשכת, ומהקריאה יוכלו להבין כיצד להכין עצמם ואת פקודיהם ליום פקודה אם נדרש לו.
5. אור פז עברי, איש חינוך וחניך בקורס מג"די מילואים (@orpazivry), ממליץ על הספר 'במערב אין כל חדש' של אריק מריה רמרק (זמורה-ביתן, 1982): ספר בן כמעט 100 שנה שזכה השנה להתעניינות מחודשת על רקע הפקת גרסה קולנועית שלו שלא מומלץ להסתפק בה אלא גם לקרוא את המקור. קלאסיקה על זמנית שאפילו היטלר הספיק להתרשם ממנה עד כדי שהורה לשרוף את כל עותקי הספר... רלוונטי מתמיד על רקע שובה של המלחמה לאירופה. המלחמה היא תופעה עתיקה שלא פסה מהעולם והיא פה בשביל להישאר למרבה הצער. לעתים היא כופה עצמה על האדם ואז הוא נלחם ואפילו עשוי לנצח או לפחות לשרוד אבל אין בזה הרבה גבורה או רומנטיקה אלא בעיקר כאב וסבל. מומלץ להיזהר שלא להתאהב בה או להתלהב ממנה יותר מידי, גם שהיא מוגשת בסרטוני רחפנים מגניבים עם מוזיקת פופ... האדם בשוחה הוא אותו אדם. קריאת חובה.
6. סא"ל (במיל') אורן האס חוקר צבא, מדריך ומתרגם (@Oren_theace) ממליץ על: 'ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר' שכתב דני אורבך (ידיעות ספרים, 2009). השם שכנראה נבחר לצרכי קידום מכירות קצת הרתיע אותי והעביר את הספר, שנשמע כמו ניסיון לנצל את ההצלחה של טום קרוז לתחתית הרשימה למספר שנים וחבל (עוד לא ידעתי אז מיהו דני אורבך, שהתגלה כהיסטוריון ומספר מעולה). הוא מספר את סיפורן הלא באמת מוכר של הקבוצות והמחתרות שפעלו נגד שלטונו של היטלר ובעיקר את זאת של הקבוצה הצבאית שהייתה דומיננטית בתוך "תנועת ההתנגדות הגרמנית", קואליציה של תנועות אנטי-נאציות שפעלו עוד מ-1938 ועד ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל ב-20 ביולי 1944. אורבך דן במניעים ובאידיאולוגיה, איך הפכו קצינים לאומניים שאהדו את היטלר לכאלו שמוכנים לעשות כדי להפילו, כולל לעטות חגורות נפץ ולהתפוצץ יחד אתו. איך קצינים מנהלים ובאמונה שלמה חיים ובו-זמנית מבצעים נגד האויב ונגד מדינתם שלהם. אורבך מראה שלא מדובר רק באופורטוניזם טהור של קצינים ש"התהפכו" על היטלר כשהתבוסה באה, אלא אנשים שחלקם פעלו לאורך זמן וגיבשו את עמדותיהם בתהליך ארוך. ודאי שבסופו של דבר מדובר היה במיעוט קטן בתוך הצבא, ורוב הקצינים תמכו במשטר הנאצי במידת התלהבות רבה יותר או פחות, או שהעדיפו לשבת על הגדר ולראות לאן תתגלגל ההפיכה. אנשים פועלים בתוך הקשר היסטורי ותרבותי ואורבך מקפיד להאיר אותו כל העת, ולאפשר לקורא לשפוט את הנסיבות וההחלטות, לפני שהוא מחווה דעתו בסוף. הוא מתאר את ההתארגנות החשאית, ניהול הפעולות השונות ואפילו מבצעי הצלה של יהודים שניהלו קצינים במודיעין הצבאי הגרמני מתחת לאף (או מול עיניו הזועמות) של האס.אס. הספר עושה חסד היסטורי עם קצינים שצלו הענק של קלאוס פון שטאופנברג מאפיל עליהם, אנשים כהנינג פון טרסקו והנס אוסטר ואחרים שפעלו שנים ארוכות בתוך שורות הצבא ותוך סיכון אישי עצום כדי להציל את גרמניה ואת העולם באמונה שכך יצילו את גרמניה.
7. רם כהן-קדרון, אל"ם במילואים ומפקד צוות בקמ"ג בינלאומי (@RamKidron), ממליץ על ספרו של מאיר שלו 'יונה ונער' (עם עובד, 2006): הספר העוסק בסיפור אהבתם של ה'תינוק' ו'הילדה', שני יונאים העוסקים בטיפול ביוני דואר ובשילוחם כאמצעי תקשורת בין יחידות הפלמ"ח. שיאו של הספר בתיאור מרתק של ההתקפה השנייה על מנזר סן-סימון, קרב שהיה לסיפור מכונן במורשת הקרב של צה"ל. תיאורו של שָלֵו שונה מהתיאורים המוכרים של מפקדים שהשתתפו בקרב, הנקראים על פי רוב כתסריטים הוליוודיים עוצרי נשימה. מתוך הספר עולה חווית הקרב על כל מורכבויותיה וניגודיה, למשל, התהום הפעורה בין יופיו של המרחב בו מתחולל הקרב לבן כיעורה של המלחמה, או הפער העמוק בין גילויי הגבורה, תעצומות הנפש ורעות הלוחמים, לבין פחד המוות המצמית, הפציעות - המשורטטות באופן גרפי ומטלטל ("פקעת אדומה-מלבינה של חבלים נגררת אחריו. מתוך זוועה הבין התינוק שאלה הם מעיו השפוכים") - ואף הפקודות השרירותיות לעיתים של המפקדים הזוטרים הגוזרות את דין חייליהם למוות. כל מפקד שדה, ובוודאי מפקד בדרג הטקטי הנמוך, מחוייב לדמיין את שדה הקרב באופן הקרוב ביותר למציאות, ובנוסף, לשאוב השראה ולהפיק לקחים מקרבות עבר. תיאור הקרב בספר זה משרת בעיני את שתי המטרות גם יחד.
8. ד"ר אלי מיכלסון, ראש המחלקה להיסטוריה של צה"ל (@EliMichelson3), כותב על 'הקרב במוצב הדיסקוטק – למות מבושה או להתגבר על הפחד' מאת אלון מדנס (כריכה, 2022): זהו ספר שקראתי השנה, אבל מים רבים חלפו בנהר מאז שסיימתי אותו. עם זאת, במבט לאחור, נשארה תחושה שמדובר בסיפור אישי, אבל לא רק של מדנס. זה הסיפור שלו, אבל כמי שחווה דברים דומים זה מרגיש כמו הסיפור שלנו. זה לא ספר היסטוריה, אבל זה ספר שהיסטוריונים ומפקדים מוצאים בו עניין כי הוא הזווית האישית של בעל תפקיד על האירועים וזו דרך טובה ללמוד על המלחמה ועל טבע המלחמה. לא מובן מאליו שמפקד מתיישב לכתוב ומספר מדם ליבו על האירועים הקשים שהשתתף בהם, על אתגרים שלו, על הטעויות שלו, וחושף לעיני כל את החוויות שלו. מדנס מביא את סיפוריו מן הלחימה בשילוב אירועים מן החיים האישיים שלו. הוא משתף במחשבותיו ותחושותיו בצורה מאד אותנטית וסוחפת. כשקוראים ספרי מלחמות של מפקדים, כמו ספרים של מפקדים מששת הימים או מלחמת יום הכיפורים, במוקד נמצאים הקרבות הגדולים, אבל מדנס מספר לנו על תקופה של לחימה מתמשכת כנגד טרור וגרילה וזו לחימה שוחקת, מאתגרת, וכפי שניכר גם מן הספר, מאד מתישה. אך בשלב מסוים, כמו בדיסקוטק, היא גם מפתיעה ומצריכה ממך את כל העוצמות כדי להתגבר ולהתעלות על הכל כדי לנצח. על אף שמדנס יכל לכתוב ולספר על תקופתו במבצע "חומת מגן" ועל הצל"ש שקיבל במבצע, הוא בחר דווקא בסיפור מוצב הדיסקוטק כי היה זה אירוע מאד משמעותי עבורו, אולי אפילו טראומתי. שאחריו המשיך בלחימה וגם נפצע. בולט כי הצניחה והצנחנות היו המשענת עבור מדנס בהתאוששות הפיזית והנפשית מאירועי הלחימה. בקיצור מרתק. ממליץ מאד. [גם אני קראתי את הספר השנה, והמלצתי עליו - הנה כאן].
9. סא"ל שי ונטורה, ראש ענף תורת לחימה בחיל הלוגיסטיקה (@Shayventura80), כותב על 'מלחמה ותחזוקה - הלוגיסטיקה מוואלנשטיין עד פטון' של מרטין ון קרפלד (מערכות, 1983): המלחמה בין רוסיה ואוקראינה שפרצה בפברואר 2022 הדגישה שוב, כמו בכל מלחמה גדולה, את חלקו של המאמץ הלוגיסטי בשדה הקרב. בעיות הספקה ואחזקה, הפצועים הרבים והשיירות המתעכבות בצירים, החזירו אותי אל ספרו פורץ הדרך של מרטין ון קרפלד - מלחמה ותחזוקה. הספר מתאר את מעשה המלחמה משחר ההיסטוריה ועד מלחמת העולם השנייה, דרך נקודת המבט הלוגיסטית. תמצאו בו תיאורים על מהפכת ההספקה של נפוליאון ושיטת המחסנים, תמשיכו אל הקמת חיל השיירות במאה ה-19 והלקחים של מולטקה הזקן ומהפכת השימוש במסילות הברזל בה "אלים למחצה התגלגלו על פסי הרכבת". משם אל הצורך בקידום הלוגיסטיקה בקצב התמרון כפי שלמד על בשרו רומל במפגש עם מונטגומרי בצפון אפריקה כבר לפני 80 שנה ואל החלפים וציוד החורף שהיו יכולים לסייע לאותה גרמניה הנאצית בחזית המזרחית בדרך לברברוסה. לבסוף, מלקחי הנחיתה בנורמנדי תבינו מדוע התכנון הלוגיסטי חשוב כל כך, אך כיצד תכנון מופרז של חישובי צריכה וניתוחי שחיקה עלולים להוביל לכשלון המבצע. הממצאים, התובנות והלקחים המוצגים בספר מוכיחים כי "הלוגיסטיקה היא תשע עשיריות מעסק המלחמה". אני חושב שזה קצת מופרז, אבל כנראה זה נובע מכך שקראתי את הספר הזה לפני שהשתתפתי במבצעים ומלחמות. מפקדים רציניים ואנשי לוגיסטיקה מקצוענים - רוצו לקרוא, ללמוד וליישם.
10. עומרי אדומי, חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ודוקטורנט להיסטוריה צבאית (@Omri_Adomi), ממליץ על 'ישראל והרצועה – העשור הראשון, 1957-1947' של ארנון גולן: ספרו של גולן, פרופ' לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה ייחודי בכך שהוא שם את רצועת עזה בקונטקסט רחב יותר מאשר נעשה בעבר במחקר. אם ספרים אחרים עסקו באפיזודות שונות לאורך התקופה ובמיוחד בהסכמי הפסקת האש עם מצרים ב-1949 או בפידאיונים ופעולות הגמול, גולן פורס תיאור רחב של התהליך בו הפכה העיר עזה מחלק מתוך מארג היישובים הערביים בדרום הארץ לשטח ייחודי ונפרד. הוא עושה זאת תוך התייחסות למגוון היבטים שלרוב נבדקו באופן נפרד – השפעת האירועים בצד הישראלי והערבי כאחד. קרבות ואירועים ביטחוניים לצד היבטים אזרחיים כגון התיישבות, פליטות, כלכלה, מנגנוני שלטון ועד לאירועים המדיניים המשפיעים על המרחב. כל אלו יחדיו מתארים את יצירתו של מרחב חדש – רצועת עזה, נפרדת מערים (מג'דל-אשקלון או חברון) שלפני כן היו בקשר מהותי עמה ותחת שלטון מצרי וגלגוליו השונים. הספר הוא קריאת חובה למי שרוצה להבין מתי ואיך נוצרה רצועת עזה ואת ראשיתם של תהליכים שאת מרביתם ניתן לזהות גם כיום ומשפיעים על חיי היומיום שלנו כישראלים. הספר ניתן לקריאה באתר של מכון הרצל - הנה כאן. גילוי נאות, פרופ' גולן הוא המנחה שלי (אדומי) בעבודת הדוקטורט.
11. אל"ם גלעד אברלינג'י, ראש מחלקת תו"ל של חיל ההנדסה (@GAvrilingi), ממליץ על 'X Troop' ספרה של Leah Garrett. מלחמת העולם השנייה מלאה בסיפורים איזוטריים מרתקים. כזה הוא סיפורה של יחידת הקומנדו שנודעה כיחידה X. ב-1942, בהנחייתו של וינסטון צ׳רצ׳יל ורמטכ״ל צבא בריטניה הוקמה יחידת קומנדו בלתי רגילה שהורכבה כולה מפליטים יהודים אשר ברחו לבריטניה. המתנדבים רובם ככולם יהודים גרמנים, אוסטרים והונגרים גויסו ואומנו על ידי הבריטים בשל שליטתם בשפה הגרמנית ועצם היותם אזרחים לשעבר של מדינות הציר. אחד מהם, קלאוס אשר או בשם שלקח לעצמו (Nomme de-guer) למלחמה – קולין אנסון, הגיע לפרנקפורט בגיל 16 בפברואר 1939 בהיותו בן 16 בלבד ונשלח בגפו באחת מרכבות הילדים היהודים שהוריהם שילחו אותם מגרמניה. הספר מגולל את קורותיהם של מתנדבים יהודים נוספים, אשר כולם התגלגלו ליחידה X ואשר מנתה בשיאה כ-90 לוחמים בלבד. באופן מעניין, הלוחמים גויסו ברובם מתוך ה-Pioneer Corps אשר מרביתם היו מגויסים שיועדו לעבודות שדה. לדוגמא פיטר מאסטרס, שובץ לפלוגה 246 ורק לאחר מכן, עבר לאימוני קומנדו מכיוון שהתאים לפרופיל אותו חיפשו מגייסי הקומנדו. כחלק מן האימונים המפרכים, למדו לוחמי היחידה שימוש בכלי נשק מגוונים, אימוני ניווט, שפה, תחקור שבויים, שימוש בחומרי חבלה ועוד. לאחר הכשרתם נשלחו חיילי היחידה לפעול כלוחמי קומנדו ביחידות שונות ובמרחבים שונים באירופה. חלק מן הלוחמים הוצבו תחת יחידות הקומנדו של הנחתים המלכותיים 40 ו-41 אשר פעלו תחת חטיבת הכוחות המיוחדים השנייה. הלוחמים לקחו חלק במבצע הנחיתה בדייפ 1942, בנחיתה בסיציליה ב-1943, ביצעו פעולות פשיטה ונחיתה תחת כוחות הפרטיזנים של טיטו, השתתפו במבצע ״Flounced״ באי בראץ׳ בקרואטיה (יוני 1944), וגם בנחיתה בנורמנדי. 43 לוחמי קומנדו של X Troop נחתו כחלק מ-8 יחידות קומנדו ב-D-Day.
12. עדי לרנר, עורך כתב העת של צה"ל "מערכות" (@maarachot_idf), ממליץ על "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט הימנגוויי:
- הרגת פעם?
- כן, כמה פעמים. אבל לא עם הנאה [...] אני נגד כל הריגה של בני אדם.
- ובכל זאת הרגת.
- כן. ואני אהרוג עוד פעם.
- כדי לנצח במלחמה אנחנו חייבים להרוג את האויבים שלנו. כך זה היה תמיד.
השיחה הכמעט אגבית הזו בין רוברט ג'ורדן, גיבור הספר למי צלצלו הפעמונים (הקיבוץ הארצי, 1940), ואנסלמו הזקן, מתרחשת בעת מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939). אולם הייתה יכולה להתקיים בכל מלחמה, רק בשמות שונים. כתיבה על אודות מלחמה נחשבת מוּעדת לפורענות. מצד אחד – קוראים תמיד יהיו לך, ולא מעט. מלחמה מוֹכרת. מצד אחר – מבקרים, בייחוד אלה שיחפשו את האמת ההיסטורית ולעיתים את שמם שנשמט או נכתב באופן שגוי, תמיד יהיו. יש הבדל גדול בין כתיבה על הלחימה עצמה (גם אם היא דמיונית כמו הנגנים של מארס או הגנת מעברות פתיים), ובין כתיבה על השגרה בין קרב אחד למשנהו. שטח הריגה למשל מוגש לקורא דרך עיניו של פרדריקס דאונס, מפקד מחלקת חי"ר אמריקנית, שבמשך כארבעה חודשים, עד לפציעתו הקשה, פיקד על המחלקה בקרבות בשדות הקרב בג'ונגלים של וייטנאם. דאונס מתאר, בשפה די גסה, את השגרה השוחקת עד שמגיע המבחן הגדול מכולם – מבחן האש. בספר למי צלצלו הפעמונים של ארנסט המינגווי, הגיבור האמריקני מצטרף ללוחמי גרילה אנטי פשיסטיים במאבקם נגד גנרל פרנקו. (הספר אמנם דמיוני אך המינגווי, כמו גיבור ספרו, התנדב אף הוא בשורות הבריגדות). משימתו של ג'ורדן, מומחה חבלה, לפוצץ גשר כחלק מהמשימה לכיבוש העיר סגוביה. עם קבלתה, מובן לו שהוא ככל הנראה לא חוזר ממנה בחיים, כמו קודמו קשקין. אולם הוא לא מתלבט (לפחות לא בשלב זה) בנוגע לביצוע: "באתי הנה רק כדי לבצע את תפקידי", הוא עונה לפבלו, אחד הלוחמים שפגש ומתרעם על הגעתו של הזר. "אני פה בפקודה של אלה שמנהלים את המלחמה. אם אני אבקש את עזרתך אתה יכול לסרב, ואני אמצא מישהו אחר שיעזור לי". לא חוכמה להמליץ ספר של המינגווי, שכמו בכל ספריו יכולתו להכניס את הקורא ללב הסיפור פנומנלית, אבל לאלה שטרם התוודעו לכישרון הכתיבה – זה הזמן. הספר מתמקד באחוות לוחמים, בדבקות במשימה ("אם תמתין ותעכב אותם ולו גם קצת, או אם תפגע בקצין שלהם, זה יחולל את השינוי"), באכזריות של מלחמת אזרחים וכמובן בסיפור האהבה בין ג'ורדן ומריה, שמשפיע (בצורה זו או אחרת) על המשימה. האם הצליחה המשימה או כשלה? התשובה בין דפי הספר.
13. אייל ברלוביץ (@Eyal_Berelovich), ד"ר להיסטוריה וחוקר צבאות זרים במפקדת זרוע היבשה, כותב על שני ספריו של ד"ר אהד לסלוי [מכיוון שזו סקירה ארוכה היא תובא במלואה בשבועות הקרובים]: השנה יצא לי לקרוא מספר ספרים שעוסקים במלחמה ואפילו כמה ספרים פרוזה, זאת לאחר שנים של קריאת חומרים מקצועיים בלבד. שני ספרים שגרמו לי לחשוב הכי הרבה, מסיבות אישיות ומקצועיות, היו שני ספריו של ד"ר אהד לסלוי, ראש תחום חקר הרמה האופרטיבית במחלקה להיסטוריה בצה"ל: 'מביטחון שוטף ללחימה בגרילה – אזור הביטחון בדרום לבנון בשנים 1998-1993' (מודן ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, 2021); 'מבצע חומת מגן - מהכלה להכרעה' (המחלקה להיסטוריה בצה"ל ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, 2022). ספריו של אהד עוסקים באותו צבא שפועל בשני סביבות מבצעיות שונות ומול אויב שונה. המשותף לשני הספרים הוא העיסוק של המחבר בשלושת השעונים שצריכים להתאפס ולהסתנכרן על מנת שצה"ל יוכל להפעיל את כוחו במערכה נגד ארגוני טרור או צבאות: ראשית, השעון המדיני שמאפשר את חופש הפעולה של צה"ל מבחינה בין לאומית ומקנה את הצידוק להפעלת הכוח הצבאי נגד ארגוני הטרור. במילים אחרות, שעון החול המדיני מאפשר את חופש הפעולה של צה"ל אך הוא גם זה שקוצב את משך המבצע. שנית, השעון הפנים ישראלי שאחראי על דעת הקהל הפנימית ליציאה למבצע צבאי. השעון השני הוא הפשוט ביותר לאיפוס משום שבשני המקרים שאהד דן בהם הייתה הצדקה פנימית ליציאה למבצע צבאי נרחב על מנת להסיר את האיום או לפגוע בתשתיות טרור (אנושיות וחומריות). שלישית, שעון המוכנות הצבאית. היכולת של הצבא לצאת למבצע ולעמוד ביעדים המערכתיים והטקטיים שהוגדרו לו על ידי הדרג המדיני והמטה הכללי. [...] ספריו המומלצים של לסלוי מראים שאין באמת שלושה שעונים (השעון המדיני, השעון הפנים ישראלי ושעון המוכנות הצבאית) שצריך לאפס על מנת לצאת למבצע צבאי אלא מספר רב של שעונים קטנים יותר שלא תמיד ניתן לסנכרן ולאפס אותם. חוסר הסנכרון והאיפוס נובע לרוב מחוסר הבנה של המצב בשטח ואי הסכמה על אודות הפתרון הצבאי הנכון. [הנה גם סקירה שכתבתי על מביטחון שוטף ללחימה בגרילה. את הספר 'מבצע חומת מגן - מהכלה להכרעה' ניתן לקרוא גם באתר המחלקה להיסטוריה של צה"ל - הנה כאן.]
14. עמרי שדה בן עמק הירדן, אל"ם (במיל') (@osade72), ממליץ על ספרו של אסף אגין, הספר 'עמק במערכה' (2021): הספר עוסק בסדרת הקרבות שהתקיימו בעמק הירדן בחודשים מאי, יוני 1948. בשפה קולחת, הספר סוקר את המצב הצבאי שקדם למלחמה, את יחסי הכוחות בין ישראל לאויבותיה באיזור ואת מורכבות היחסים בין ההתיישבות והכוחות הלוחמים. הספר מרחיב ומעמיק בסוגייה כואבת - היא סוגיית הפליטים הישראליים, זקנים, נשים, טף ושאינם יכולים לתרום למערכה, שפונו מהישובים ונאלצו לחיות כפליטים בישובים בעורף המדינה. לספר שני נספחים. האחד עוסק במערכה על עין גב והשני בנסיגה ובחזרה אל שער הגולן ומסדה. מומלץ מאד. גם אני קראתי את הספר, והמלצתי עליו - הנה כאן.
15. ד"ר אהד לסלוי, חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל, אשר פרסם בשנה-שנתיים אחרונות שלושה מחקרים ועל שניים מהם המליץ אייל ברלוביץ [ועל השלישי 'המדינאי ואיש המודיעין - תקראו כאן], ממליץ לקרוא את שתי האוטוביוגרפיות: 'בעד עמי ולמען ארצי' - איציק מרדכי (ידיעות ספרים, 2022) ו-'המסע הישראלי שלי' - שאול מופז (ידיעות ספרים, 2022). על מדף הספרים של אוטוביוגרפיות שכתבו בכירי צה"ל התווספו בשנים האחרונות ספריהם של יוצאי חטיבת הצנחנים דורון רובין, גיורא איילנד, מתן וילנאי. השנה הגיע תורם של נציגי "ישראל השנייה", הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז ואלוף "שלושת הפיקודים" איציק מרדכי. שניהם מהגרים מארצות המזרח שמסלולם הצבאי החל בחטיבת הצנחנים של "ישראל הראשונה", עברו תפקידים רבים בגזרות השונות והגיעו אף לתפקיד הנחשק של שר הביטחון. שני הספרים מתארים מנקודת מבט אישית אירועים דרמטיים בתולדות ישראל בשישים שנים האחרונות: מלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, המערכות הצבאיות נגד הטרור בצפון, המאבק בהתקוממות של הפלסטינים והזירה הפוליטית בשנות האלפיים. כמו הרבה אוטוביוגרפיות, הספרים מלווים בסגירת חשבונות מהעבר, אך ספרו של מופז המתבסס על יומניו שנכתבו במחברות צהובות סובל פחות מנטייה זו. אצל מרדכי הנטייה בולטת יותר במספר אירועים כמו קו 300 (בצדק), בדגש על הרשעתו בביצוע מעשים מגונים שהביאה לסיום הקריירה הציבורית שלו. דווקא נטייה זו בספר של מרדכי מעלה נקודה חשובה שנעלמה בכתיבה על צה"ל. בפרקים על תקופת שירותו כמפקד פיקוד הדרום באינתיפאדה הראשונה ובעיקר הנסיבות שהביאו למינויו לתפקיד מפקד פיקוד המרכז מגלים העדר עניין של המטכ"ל בנעשה ברצועת עזה וחוסר הרצון של אלופים לשרת בתפקידים אלו. מתברר שלא רק דרגים זוטרים גילו חוסר רצון להשתתף בפעילות בשטחים (ראו את התיאור בביוגרפיה על ארז גרשטיין על יחסו למשימות בשטחים) אלא גם הדרגים הבכירים ביותר. לסיכום, למי שזמנו מוגבל מומלץ ספרו של מופז, למיטיבי לכת, שני הספרים בקריאה ביקורתית.
