רשומה אורחת: 'יש מלחמות בלי שם'

ממשיכים במסורת הרשומות האורחות. זו לא הפעם הראשונה שד"ר דותן דרוק מפרסם כאן. הפעם הוא כותב על ספרו של נתנאל איזק - 'יש מלחמות בלי שם' (קוראים, 2022). איזק מספר על תקופת 'גאות ושפל' ו'חומת מגן' כחייל בגולני. האם הוא מרמז בעקבות ספרו של צ'יקו תמיר - 'מלחמה בלי אות' על תקופת המערכה בדרום הלבנון שכבר קיבלה את האות שלה? בכל מקרה, עברו 20 שנים מתקופת הפיגועים הנוראית והמבצע או המבצעים של אביב 2002, ומי שרוצה ללמוד ולהיזכר מוזמן לקרוא על כך גם בספרו של אהד לסלוי - 'חומת מגן מהכלה להכרעה' (המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2022). ניתן לקרוא את הספר במלואו ברשת, רק הקליקו כאן. ספר נוסף של חווית הלחימה בג'נין ומומלץ נכתב על ידי עפר סגל-עז-כאריאל - 'חומת מגן שלי' (מערכות, 2006).

שער 'יש מלחמות בלי שם'

"יש מלחמות בלי שם" הוא ספר שכתב נתנאל איזק על חוויותיו מהשרות הסדיר בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני בראשית שנות האלפיים. איזק מעביר לקורא את חוויות הלוחם באחת היחידות הנבחרות בכוחות היבשה, דרך סיפורו האישי מהגיוס ועד לשחרור כשנה וחצי אחרי פריצתו של מבצע "חומת מגן". איזק מתגייס לצה"ל של אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון. בנערותו שמע על הלחימה בלבנון, ולקראת הגיוס הכין עצמו לכך שיילחם בלבנון וזו הייתה גם משאת נפשו שלפתע "נלקחה" ממנו עת צה"ל נסוג מלבנון בסוף מאי 2000. ביולי 2000 הגיע לשערי הבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) בתל השומר יחד עם מאות אחרים ונכנס ל"יקום מקביל בעל תקנות וחוקים אחרים מאלו שמתקיימים בעולם הרגיל והשגרתי" (עמ' 21). איזק צולח את הגיבוש ליחידות החטיבתיות בגולני ומצורף למחלקת טירוני פלוגת ההנדסה החטיבתית (פלחה"ן). הוא מתחיל את השלב הראשון של הטירונות בבסיס הטירונים החטיבתי שהיה באותה התקופה במחנה בזק שבין קבטיה לזבבדה לא רחוק מהעיר ג'נין, מחנה שייעזב על-ידי חטיבת גולני בשל השינויים בשטח ויהפוך תחילה למוצב צבאי ולאחר מכן יינטש לחלוטין. הוא מתאר את השבועות הראשונים של הטירונות בצורה המאפשרת לאלה מאתנו ששרתו ביחידות קרביות להזדהות עם החייל הטירון הזה שמנסה להבין מי נגד מי ומה עליו לעשות בתוך המציאות החדשה אליה נכנס לא מכבר. הוא מכיר לנו את חבריו למחלקה (עמ' 30-29) שתהפוך מאוחר יותר לצוות (כי כך מכונה מחלקה ביחידות הנבחרות לאחר שלב הטירונות), שעם חלקם יחווה את המשך השרות הצבאי שלו, את השגרות ואת המבצעים והכאוס של שדה הקרב בערים הפלסטיניות ובמחנות הפליטים.

במקביל לתיאור המסלול בפלחה"ן גולני הוא מטיב לתאר את המציאות של פיגועי הטרור בארץ ומנסה ליצור קשר בינה לבין פעולות הצבא, או אי פעולות הצבא עד לתחילת שנת 2002, תקופה בה עיקר הפעילות הייתה "הכלתית" והגנתית ברובה. כבר במהלך המסלול, ועוד בשלביו הראשונים, המחלקה-צוות של הפלחה"ן נקרא לסייע בפעילות המבצעית ההגנתית כדי כחלק משיתוף ההכשרות והקורסים בעול הפעילות המבצעית לאור המציאות שהייתה באותה התקופה שלאחר סוף ספטמבר 2000 בה נפתחו אירועי "גאות ושפל" או בפי הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצא". איזק מתאר את אופי הפעילות של הצוות שלו ואת השגרות בין לבין, החוויות האישיות שלו, השיחות עם החברים והקשר למציאות הישראלית באותה התקופה.

איזק מתאר את התחושות שלו ושל חבריו כאשר חברים מהצוותים המקבילים להם בפלחה"ן גבעתי (עמ' 78) וצנחנים (עמ' 93) נהרגים. הוא בד"כ מסיט את הדברים לכדי המשמעות מכך וההקשר של מוות לוחמים מקבילים למציאות ולפעילות וברוב המקרים לא פונה "לטפל" ברגש שהמוות הזה מעורר אצלו ואצלך חבריו. זו אולי "כהות חושים" שכזו, הגנה פנימית מפני המוות של חברים והעיבוד שלו. עם זאת יש לזכור כי באותה התקופה, כמו גם בימי רצועת הביטחון, בצה"ל ובמדינת ישראל היו "רגילים" לכך שחיילים נהרגים ונפצעים בפעילות מבצעית, ובתקופה הנדונה גם הרבה מאוד אזרחים, הרבה יותר מחיילים. איזק הרי מתאר מציאות שהיא בלתי נתפסת היום, כזו אשר הדור שנולד מאמצע שנות התשעים והלאה לא מכיר, ולשמחתנו כמות הנפגעים בצה"ל כתוצאה מאירועי לחימה ותאונות מבצעיות מדי שנה נמוכה מאוד יחסית לעת ההיא.

איזק מזכיר גם את ענייני הוותיקים והצעירים שהיו נהוגים ביחידות הלוחמות ובכך גם בפלחה"ן גולני. הוא כותב ש"...אופיר המ"פ מחליט כי הגיעה העת ההיא לבטל את ההיררכיה המסורתית בין זכויות הצעירים ביחידה אל מול זכויות הוותיקים ביחידה" (עמ' 95). הוא מזכיר את העובדה שאופיר כבר עשה כך בעבר ואף חווה מרד בפלוגה הרובאית של גדוד 13, בה אגב, יצא לי לשרת תחתיו כמ"מ כמה חודשים לפני המרד המדובר. לצד זאת, איזק כותב ש"אנחנו מאוד אוהבים את אופיר. מיון שעלינו אל היחידה הוא מתייחס אלינו בכובע של מפקד קשוח ותובעני אך גם בכובע של איש ספרות ורוח. הצד הערכי שבו בולט מאוד והוא מנהיג אותנו בצורה במובילה להאמין בו ובשיטת הפיקוד שלו" (עמ' 95). הוא מתאר את המ"פ שזה עתה החמיא לו כמקצועי מאוד וככזה המפקד על היחידה באירועים מבצעיים מורכבים ויודע להביא אותה להישגים גבוהים.

איזק משלב בספר טקסט קצר שכתב על מה זה להיות גולנצ'יק ושפורסם בטור "פינת השלולית" של מאיר עוזיאל בעיתון מעריב:

"מה זה להיות גולנצ'יק

מאת צוות אורי פלחה"ן גולני, מחזור אוגוסט 2000

להיות גולנצ'יק, זה לקלל את הגשם והבוץ של עכשיו,

אבל להתעקש לצאת למארב בלילה.

להתקשר לאמא להרגיע,

ולהגיד לאבא ש"לא נכון" אתה בבית שמש ולא בבית לחם.

זה להבין את פחד האזרחים,

בלי לדעת אם הם מבינים את הפחד שלך.

זה להציץ בשמש השוקעת,

ולדעת שרק עכשיו מתחיל היום.

זה לאבד אחים לנשק, אך לא את התקווה,

הטירוף שבעיניים, והצלילות שבמחשבה.

לשמוע על העבר בלבנון, כשהמחר זה אנחנו באיו"ש.

להרגיש תחושת נקם לאחר כל פיגוע,

אך לא להתאכזר לערבי שבמחסום.

להיות גולנצ'יק זה לחלום על חו"ל ולטייל בשטח A

לתת ביס מהלוף, ולדמיין שזו שווארמה.

להיות גולנצ'יק זה לראות את הנוף מחלון האוטובוס,

ולדעת שגם שם צעדת.

זה לתפור מטרות קרטון, אך לנשום את הקרב.

לקלל שלוש שנים, ולחשוב שזה לא מספיק,

להתעצבן על ההקפצה מהבית, אך להכיר בזכות שביציאה.

להיות גולנצ'יק זה לחלק את האומץ לדרגות שונות של פחד,

זו רעות עמוקה, אבל תמיד מגלים יותר,

זו אפלה מוחלטת, אבל הלילה לבן.

זה לכעוס על החברה שחיכתה ולבסוף עזבה,

כי אתה לא בא הביתה, בלי שתדע בעצמך מתי אתה חוזר.

להיפצע רק מרסיסי הלב.

להביט בחיילים עם הכומתות האדומות,

כאשר לך יש עיניים אדומות.

להיות גולנצ'יק זה הבופור והחרמון, ותל פאחר,

ודגל הדיו באילת, והגולן ולבנון וארץ ישראל כולה.

זה לגמור מסע בחרמון, כשאתה אוהב את הארץ הפרושה לרגליך.

להיות גולנצ'יק זה עבר הווה ועתיד,

וחלום ותקווה ושקיעות ונחלים והרים וזריחות,

ויש מאין, ועייפות מתמדת, ודתיים וחילונים,

וגעגוע וזעזוע, ויד שתמיד אוחזת בנשק.

זה לחשוב קודם על המדינה, ולשאוף תמיד ליותר.

זה לא לתת למה שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות.

הקרקע ספוגה בדם, ואנחנו כאן בשבילכם,

לביטחונכם.

אוהבים את האנשים, אוהבים את המולדת, נשבעים נצח לירושלים,

כי להיות גולנצ'יק זה קודם כל להיות בן אדם" (עמ' 118-117).

נראה שהפרוזה הזו שכתב אין שם במהלך השרות, לקראת סוף המסלול בפלחה"ן, היא התמצית של כל הספר שכתב על-בסיס רשימותיו ויומנו, וכמובן תמציתו של כל גולנצ'יק. חיפוש מהיר באינטרנט יעלה שבחוברות על נופלים מחטיבת גולני שולבה הפרוזה הזו.

במחצית הספר מתחיל לתאר איזק את מבצע "חומת מגן" בו השתתפה חטיבת גולני והשתתפו יחידותיה, לעיתים תחת פיקוד של חטיבות אחרות, בכיבוש רמאללה, שכם, מחנה הפליטים בג'נין ובמקומות אחרים. הוא מטיב לתאר את הקרבות מעיניו של הלוחם והצוות בלחימה, תיאורים אשר בוגרי יחידות החי"ר יכולים ממש להזדהות איתם ולעיתים להרגיש כאילו הם ממש מאחורי הזיג בשטח הבנוי, מחפים על חבר לצוות במעבר שטח נחות ופורצים לתוך בית בו יש מחבלים. הפלחה"ן ובו הצוות של איזק נלחמים היטב תחת פיקודו של אופיר המ"פ. לצד תיאורי הלחימה מתאר איזק את השגרה הזו של המבצעים המתמשכים והקצרים ומה שביניהם, המנוחות שהם מנסים לחטוף מדי פעם, מה אוכלים ואפילו היכן עושים את הצרכים. "חסרים לנו תחתונים, גרביים..." (עמ' 145) ובמקביל הוא מתאר שהם נעים בגשם, בבוץ ובביוב הזורם בערים הפלסטיניות ובסביבתן, הכל מלוכלך, אז כאשר יש כמה שעות בתוך בית, הרי שמי שלא במשמרת "...יש לו זמן לכבס לעצמו את הבגדים בכיור..." (עמ' 146). שוב, התיאורים "חיים" כל-כך ומוחשיים, כמעט שמרגישים שנמצאים שם עם הצוות הזה, בין הבתים, עם הריחות והטעמים.

בתוך הלחימה המתמשכת, המבצעים וההתכוננות לאלה הבאים בלילה הבא, עורך אופיר המ"פ טקס קצר ליום השואה. איזק מתרגש מכך מאוד ומספר בקצרה על משפחתו בשואה. הוא כותב שפרץ בבכי חרישי בצד, "...מתוך תחושת גאווה והתרגשות על השליחות החשובה שאני מבצע כלוחם יהודי בארץ ישראל" (עמ' 166). מיד אח"כ הוא מחזיר אותנו במהירות ללחימה המתנהלת ומזכיר את הנפגעים בקרב במחנה הפליטים ג'נין, ואת השמועות שהיו באותו היום באשר לעשרות הרוגים, לוחמים וגופות שנחטפו ואפילו מסוק שהופל. השמועות כמובן לא היו נכונות, אך היו לצה"ל 23 הרוגים בקרב מתוכם 13 לוחמים מגדוד נחשון בחטיבה 5 (מילואים) ב"מארב קטלני בשטח נחות, המכונה אמבטיה" (עמ' 167). גם בקרב בג'נין עליו מספר איזק נהרג חבר נעורים שלו, כך, מתווספים לחוויית השכול האישי שלו על חבריו עוד ועוד חברים וכאלה שהכיר במהלך שרותו הצבאי ולפניו. לפרק 29 הוא בוחר לתת כותרת: "פרופיל 97, בפנים הרבה פחות" (עמ' 182). לאחר שיחה עם חברו חזקי שמספר לו על מינויו לחובש הפלוגתי (חופ"ל) של עורב גבעתי (פלוגת הנ"ט) הוא חולם שחזקי "...נופל לתוך תהום עמוקה..." (עמ' 182). זמן מועט אח"כ חזקי נופל בקרב יחד עם לוחם ומפקד נוספים ואיזק מתאר את תחושותיו ופעולותיו בהלוויה. הוא מסביר לקוראים שהשיח על המוות לא היה זר לו ולחבריו, הרי הם "רקדו עם המוות" כפי שהוא נוהג לכתוב מספר פעמים בספר, זו הייתה המציאות של התקופה וכמובן של החוויה של הלחימה בה בכל רגע מישהו היה עלול להיפגע ולהיהרג. המפקדים מאפשרים לו לצאת הביתה, והוא אכן יוצא ולאחר מספר ימים של הסתגרות בחדר, הוא מחליט שההתמודדות הכי טובה תהיה לחזור לצוות שלו, לשגרה וללחימה. איזק חוזר לצוות וללחימה, תחילה בג'נין ואח"כ במקומות אחרים ולקראת סוף השרות הצוות מצטרף ללחימה ברצועת עזה. את הלחימה בבית חנון ובמקומות אחרים בעזה הוא מתאר כשונה מאוד מזו שחווה ביהודה ובשומרון, היא עזה יותר וכאוטית, כאילו הגיעה לאחר שצברו ניסיון מספק לקראתה. את החלק האחרון של הספר מקדיש איזק לסגירה, לשחרור מהצבא, לסקירת האירועים מאז שחרורו ועד לסיום כתיבת הספר, למבט לאחור ולצרור תובנות אישיות ולאומיות ממש בעמוד האחרון (עמ' 244).

זהו ספר של לוחם, גולנצ'יק, בתקופה סוערת של המלחמה על הבית נגד הטרור הפלסטיני שהשתולל בארץ החל מסוף ספטמבר 2000 (וכמובן גם לפני). ספר חובה לאלה שהיו שם ואולי רוצים לתת לתחושות שלהם ביטוי במילים של אחד שכתב אותן; לאלה הרוצים להבין את רוח התקופה והלחימה של צה"ל באותם הימים בסמטאות, במחסומים, במעצרים, בקסבאות ובסביבה הכפרית; ללוחמים ולמפקדים זוטרים הרוצים לנסות להבין כיצד מרגישים לוחמים בקרב, בלחימה מתמשכת, זו שלשמחתנו חסרה לנו, ומהקריאה יוכלו להבין כיצד להכין עצמם ואת פקודיהם ליום פקודה אם נדרש לו.

לא לכל המלחמות יש שם או אות, יש כאלו שקיבלו אות ושם כמו "מלחמת ההתשה" ו"המערכה ברצועת הביטחון", ויש כאלה שנותרו עם השם של המבצע בו פעלו הלוחמים הנועזים שלנו, ואולי זה מספיק, כי לא לכל לחימה ומלחמה יש שם.

#ספר על קרביות, רעות, קשיים ורוח הלוחם.

תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

#ספר #איזק #דרוק #חומתמגן #גולני #קוראים