בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com

  • בעז זלמנוביץ

ספרים על מלחמות שקראנו השנה (2019)


שנה שנייה זאת כבר מסורת ארוכת שנים. גם השנה כחלק מסיכום שנת הקריאה הלועזית, ביקשתי לדעת מה קראו אחרים, כי מה שאני קראתי אני יודע [חלקם בתמונה מימין]. הנה מה שקראו חלקם מהם, ומה הם ממליצים גם לנו לקרוא. תודה למשתפים הרבים (15!) שאחדים מהם הקשו עלי ושלחו כמה המלצות והכריחו אותי לבחור. כי לקרוא זה לימוד מתמיד, זה לגלות דברים הנסתרים מהעין ולהפעיל את הדמיון והמחשבה [ולהיות נחמדים]. ואל תגידו שאין זמן.

סא"ל (כמעט במיל') בועז קמינר שעומד להשתחרר מצה"ל קרא את המרגל והבוגד מאת בן מקנטייר (תכלת, 2018): "סיפורו של המרגל הבכיר ביותר שהיה לבריטניה בבית המועצות - אולג גורדייבסקי הגיע עד דרגת קולונל בתוך הקג"ב, תרומתו העצומה ברמה האסטרטגית, נפילתו בעקבות בגידה של סוכן ה-CIA איימס וסיפור החילוץ ההירואי שלו ממוסקבה דרך פינלנד, שממחיש את המקצועיות העמוקה של המודיעין הבריטי ברוסיה. סיפור מרתק המדגיש את חשיבות הגורם האנושי במודיעין, שמעבר לכל מודיעין אותות וטכנולוגיה עדיין חיוני להבנה מעמיקה של הנפש בצד השני. מרגרט תאצ'ר הבינה והעריכה לעומק את התרומה המדינית והאסטרטגית וזה עזר לה בקשרים שהצליחה לרקום עם גורבצ'וב למרות החיכוכים. רייגן ידע להקשיב ולמתן תרגיל גדול של נאט"ו כדי להוריד חששות בדויים של אנדרופוב ממכת הפתעה מהמערב ומצד שני כן ידע להדגיש מול גורבצ'וב את תכנית 'מלחמת הכוכבים' ולא לוותר עליה, כשהבין מגורדייבסקי שרידוד התכנית לא ירגש את הרוסים ושאין לברה"מ את היכולת הכלכלית להתמודד מולה. לא לחינם טוענים שגורדייבסקי תרם רבות לסיום המלחמה הקרה".


גל פרל פינקל חוקר במכון לביטחון לאומי וקראן בלתי נלאה ממליץ על הקריאה ב"ספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' להפסיד במלחמות קטנות (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות ללמוד את הלקחים שהמליץ עליהם רופרט סמית, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי. באחת הדוגמאות הבולטות בספר מספר לדווידג' כי חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי "תפסה קו" במחוז הלמאנד שבאפגניסטן. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש". 


ד"ר תא"ל (במיל') אפרים לפיד איש מודיעין שהיה דובר צה"ל בתקופה הרגישה של תחילת האינתיפאדה הראשונה (1989-1984) ממליץ על ההיסטוריה תשפוט, 70 שנות שפיטה צבאית, הוצאת משרד הביטחון ומודן עורך אחראי: אלוף דורון פיילס, עורכת ראשית: תא"ל אורלי מרקמן : "ארגונים שונים, ובהם חילות צה"ל, ניצלו את התאריך העגול – 70 שנה להקמתם – לפרוס בשנה זו את תולדות הארגון בספר כתוב. יחידת בתי הדין הצבאיים לקחה על עצמה משימה, שהיא הרבה יותר מתיאור היסטורי של הפעילות, בספר 'ההיסטוריה תשפוט'. ספר עיון המשמש מקור היסטורי נוסף לתולדות צה"ל, כתוב וערוך בטוב טעם, גם בצורתו הגרפית. בספר ניתנת הזדמנות להכיר את המיוחד בחוק ובמשפט הצבאי, בהתפתחות הערכים וההתייחסות אליהם בצה"ל, ולהיזכר, בלי שהדברים נאמרים, בהשוואה לנורמות האזרחיות בנושאים משיקים. הספר של הרשות השופטת בצה"ל כולל תמצית וקטעים מפסקי דין נבחרים בניסוח המקורי שלהם, שניתנו מקום המדינה ועד היום. הספר מהווה מקור מוסמך לבחינת קביעות עקרוניות על פרשיות ואירועים צבאיים מכוננים כמו שיקול דעת ביישום הוראות פתיחה באש, רשלנות בבטיחות באימונים, סירוב פקודה, חופש המצפון והחובה לשרת בצבא ועד המקרים שנודעו משך השנים כ'משפט גולני' , 'משפט גבעתי', 'משפט כפר קאסם' ,'ליל הגלשונים' וגם 'משפט אזריה'. בספר נזכרים גם משפטים חשובים בנושאים רגישים כמו משפט טוביאנסקי, משפט נאפסו ואפילו מקרה פחות ידוע של חייל צה"ל רב"ט שאהין שערק וריגל למצרים ב-1964 ונתפס לאחר מלחמת ששת הימים".

אור פז עברי, ראש מכינה הקדם הצבאית 'יפתח' וסמג"ד שריון במילואים ממליץ על יעל בן ראובן, נקודת ההכרח, ביוגרפיה משותפת עם אייל בן ראובן (ידיעות ספרים, 2019): "זיכרונות ותובנות של אלוף במיל' אייל בן ראובן: החל מהיותו נהג טנק במלחמת יום הכיפורים, מהיחידים שלחמו גם בסיני וגם בסוריה, דרך לבנון הראשונה כמג"ד 71 וכלה בלבנון ה-2 עת שימש כסגן אלוף הפיקוד. הספר מרתק ראשית כל מכיוון שבאופן יוצא דופן וחשוב הוא מסופר גם מראות עיניה של אשתו של אייל, יעל, ושנית מכיוון שאייל היה ועודנו אחד המומחים הגדולים והמנוסים ביותר בנושא הזירה הצפונית, התמרון וצבא היבשה. חוץ מזה שבעיני הוא גם לגמרי דמות מופת מהסוג שכבר כמעט ואין במחוזותינו והקריאה על שירותו ותפיסת עולמו מהווה מקור להשראה. במיוחד כשהיא מלווה בנקודת המבט האישית והרגישה של יעל".  


ד"ר וסא"ל (במיל') דותן דרוק, מדריך אקדמאי בפו"ם, ממליץ "על המלחמה הסובייטית באפגניסטן שכתבו לסטר גראו ומיכאל גראס שתורגם ויצא בהוצאת מערכות. אומנם הספר כבר מונח על המדף בגרסתו העברית משנת 2005, אך נכון יהיה לעיין בו שוב וללמוד על תהליכי הלמידה ההדדיים שקיימו הצדדים הלוחמים במהלך שנות המלחמה. ניתן ללמוד רבות על האתגרים של צבא בשטחים סגורים, כפריים ובנוכחות אוכלוסייה תומכת/עוינת. בספר ניתן למצוא הסברים על השינוי בארגון הכוחות שנעשו בהתאם למציאות המשתנה וההשתנות של המוג'הידין, שיפור באמצעי הלחימה ובעיקר את הסיבות להיותה של אפגניסטן מקום בו אימפריות וצבאות נוחלים כישלונות צורמים - היו אלה הבריטים, אח"כ הסובייטים ומזה שנים לא מעטות האמריקאים וחבריהם. אני נהנה לעיין בספר זה מדי פעם, וכמובן בספר המתאר את הצד השני - המוג'הידין, שלא תורגם עדיין לעברית".


אורה גזית בעלת הבלוג חלומות שמורים ממליצה על אש מאת יובל נריה: "שעוקב אחר קורותיו של קצין שריון במלחמת יום הכיפורים ובחזרה לשגרה לאחריה. מדובר אמנם בעלילה "דמיונית", אך היא נצמדת באופן כמעט מדוייק לקורותיו של נריה במציאות בעת מלחמה, ולפיכך ניתן לומר שזהו (כמעט) רומן אוטוביוגרפי. עלילות הקרב, ובתוכן מסע ההישרדות האישי של הקצין שמרבית חבריו נהרגו, משמשות רקע להתחבטויות הנפש ולרגשותיו במהלך התקופה המתוארת בספר. בקריאת הספר נדמה לעיתים כי החזרה הביתה לאחר הקרבות, היא מלחמה בפני עצמה. הגיבור עסוק בשאלות הנוגעות בתכלית, אם קיימת כזו, של המלחמה אליה נשלח, ומאורעות הקרב חוזרים אליו שוב שוב ומשבשים את שגרת חייו. ספר אמיץ ואישי הנוגע בסוגיות צבאיות, חברתיות ואישיות".


אבישי שטרית (רנ"ג במיל') ממליץ על ראש המטה הכללי – מוטה גור (משרד הביטחון, 1998): "השנה יצא לי לקרוא את הספר "ראש המטה הכללי" – הספר נכתב על ידי הרמטכ"ל העשירי שכיהן לאחר מלחמת יום הכיפורים. אומנם הספר יצא לפני יותר מ 20 שנה, עניינה אותי מאוד התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים – איך הצבא השתקם. מוטה הינו הרמטכ"ל היחיד (עד כה) שדרגותיו לא הוענקו לו על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון , הרמטכ"ל הקודם (דדו ז"ל) הגיע לביתו והעניק לו את הדרגות. עניין אותי לדעת אופן התמודדותו עם האתגרים הרבים שרבצו לפתחו הכוללים את מלחמת ההתשה בגזרת רמת הגולן , מימוש לקחי מלחת יום כיפור ושיקום הצבא – הקמת כוחות חדשים , ייצוב שולחן המטכ"ל לאחר המלחמה שלווה בפרישות אלופים מהגוורדיה הוותיקה, מימוש הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים ואחר כך עם סוריה, ההתמודדות עם פיגועי המיקוח (מעלות, סבוי, אוטובוס כביש החוף) , תכנון וביצוע מבצע "כדור הרעם" – לימים "מבצע יונתן". ולבסוף החלפת "דיסקט" הנדרשת בעקבות המהפך השלטוני בשנת 1977. לטעמי, כהונתו של מוטה כרמטכ"ל רצופה בעשייה רבה שתוצאותיה השפיעו על צה"ל עד עצם היום הזה".


אורי רוזנהק ממליץ על עודד מגידו, חמוטל ומכשיר לא בידינו (כנרת, זמורה, דביר: 2019) [שגם אני חשבתי אותו לחשוב וחיוני]: "בספרו זה חוזר עודד מגידו לקרבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים על מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר", בהם לחם כמ"פ בגדוד השריון 257 בחטיבה 421 באוגדת שרון (143). הקריאה ב"חמוטל ומכשיר לא בידינו" מרגישה קצת כמו ניתוח לב פתוח ללא הרדמה. קרביו של הקורא מתהפכים שוב ושוב למקרא תשעת ניסיונות הנפל לכיבוש המתחמים, בהם נהרגו עשרות לוחמים וקצינים ונפצעו כ-100 נוספים. פרק אחר פרק עוקב המחבר אחר כוחות צה"ל, המשימות שניתנו להם, כיצד הבינו אותם, מה ביצעו בפועל, ומעניין לא פחות: כיצד ראו אותם המצרים. שוב ושוב נחשף הקורא לשגיאות מקצועיות ביישום תורת הקרב, לטעויות בקריאת שטח, לאי ציות לפקודות, לחוסר קיום נוהל קרב, לאי הפקת לקחים, לחוסר תאום בין יחידות, ולתוצאות הטרגיות של כל אלו. הספר מדלג בין רמות הפיקוד השונות מהטנק הבודד ועד למפקד האוגדה, ואינו נותן הנחה לאיש: לא לטנק המסתער ללא חי"ר, לא למ"פ שלא מחלק כוחותיו נכון, לא למג"ד שאינו מבין את המשימה לא למח"ט שנשאר מאחור ואינו קורא את הקרב, ולא למפקד האוגדה הממסמס את פקודות הפיקוד והפיקוד העליון. האחריות רובצת על כתפי כולם. הקריאה בספר מייסרת ואף מכעיסה, אך "נאמנים פצעי אוהב". רק עיסוק כנה באירועים שכאלו יש בידו לשפר - מוסרית ומקצועית - את שדרת הפיקוד של כל העוסקים בעשייה הצבאית".


אייל ברלוביץ, חוקר צבאות זרים בזרוע היבשה, כתב: "השנה קראתי, בין השאר, שני ספרים על אותו נושא: הספר של מאיר פעיל, מן ה"הגנה" לצבא הגנה,‫ (זמורה, ביתן, מודן, 1979) ואת ספרו של יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר: תרומתם של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל, (יד יצחק בן-צבי, 1986). שני הספרים מספרים את אותו הסיפור ההיסטורי, הקמת צה"ל, מנקודת מבט שונות שנועדו לקדם את האג'נדה ההיסטורית שלהם. שני הספרים קריאים ומהנים אבל ספרו של גלבר יותר משכנע ויותר. זאת משום שהוא פחות מעורב רגשית ומעשית בסיפור שאותו הוא רוצה לתאר. לכן, גלבר בוחן את הנושא בצורה יותר מתודית."


אל"ם (מיל') ראובן בן שלום (רב"ש) אסטרטג בין-תרבותי ואיש קשרי חוץ, כתב לי: "לאחרונה האזנתי לספר אודיו בשם The Dead Drink First שהופק ע"י אודיבל, חברת בת של אמזון. נכתב ומוגש ע"י דייל מהרידג'. זהו מסע אוטוביוגרפי של הכותב שהתחקה אחר קורות אביו שלחם במלחמת העולם השניה וחזר אדם אחר. במחקר עיקש הוא מגיע אחד אחד לחבריו של אביו ושומע מהם מה קרה, וכך מצליח להבין את אביו ומדוע היה אדם כה קשה. במוקד הספר חיפוש אחר חבר של אביו שנראה בצילום ישן ואין יודע מה עלה בגורלו. דייל נחוש לרדת ללב העניין ואף קובע כיעד למצוא את שרידי גופתו ולהביאו לקבורה בטקס צבאי מלא (לא נעשה ספויילרים לגבי הצלחתו במשימה). לדעתי הספר שופך אור על מוראות המלחמה, מה חווים בה לוחמים ואיך זה משפיע עליהם ועל משפחותיהם. לעניות דעתי האזנת חובה למי שחפץ להבין את תופעת המלחמה על כל הבטיה".


תא"ל (מיל') דידי בן יואש איש שריון וטכנולוגיה קרא והמליץ על כמה ספרים ומהם בחרתי את דודו הלוי, כנגד כל הסיכויים – אלוף מוסה פלד. [גם אני חושב שהוא ספר שכדאי לכם לקרוא] כך כותב דידי: "משה (מוסה) פלד היה מגיבוריה הצנועים של מדינת ישראל. אחד ממפקדי השריון המובילים (ותעיד על כך בחירת בית הספר השריון האמריקאי להציב תמונתו בהיכל התהילה, בשורה אחת עם חמשת קציני השריון הגדולים בדורנו). מוסה לא היה נחבא אל הכלים, אך מעולם לא עסק ב"שיווק" עצמי ולכן לא מוכר כקצינים בכירים אחרים בציבור הרחב. הספר עוסק בחייו של מוסה באמצעות תיאור שלושה אירועים משמעותיים ובראשם הפיקוד על אוגדה 146 במלחמת יום הכיפורים, הובלת התקפת הנגד ברמת הגולן – התקפה, שלדעת רבים הכריעה את המלחמה בגזרה הצפונית. האירועים הנוספים הם הפיקוד על גייסות השריון וניהול חברת רפאל. במלחמת יום הכיפורים הוביל מוסה את אוגדתו להתקפה בממד הצר מדרום הרמה לצפונה. בדרכה השמידה האוגדה שתי דיוויזיות סוריות (למעלה מ-650 רק"מים) ואילצה את הסורים לסגת מזרחה אל מעֵבר לקווי הפסקת האש. מוסה הוביל את התקפת הנגד של פיקוד הצפון עם אוגדת מילואים מוקטנת עם טנקים מיושנים ("שרמן" ו"שוט מטאור"). מעט מאד נכתב על לחימת הגבורה של האוגדה לפני המתואר בספר. הפרק השני עוסק בהרחבה בחלקו של מוסה השריון לאחר המלחמה, בתפקידו כמפקד גייסות השריון. חלק ניכר משדירת הפיקוד הזוטר בסדיר ובמילואים נהרגה במלחמה. תדמית השריון ומורל הלוחמים היו בשל חסר תקדים. מוסה הוביל מהלך של גיוס אנשי מילואים לקבע (למעלה ממאתיים[!!] קצינים בדרגות סרן, רב־סרן וסא"ל נענו לפנייתו). תוך פחות מחמש שנים הצליח מוסה להכפיל את כוח השריון המסתער של צה"ל. במקביל, הוביל מוסה את כתיבתה מחדש של תורת חיל השריון, בעיקר בתחום תותחנות הטנקים והסיור המשוריין. הפרק השלישי עוסק ברפא"ל. מוסה נקרא לדגל לתפקיד המנכ"ל בשעה קשה לרשות: צבר ההזמנות קטן, מצב כספי קשה, ותכנית ההבראה שנכשלה. בחמש שנותיו כמנכ"ל הפך מוסה את רפא"ל לחברה מרוויחה, מובילה טכנולוגית עולמית וספקית אמל"ח שובר שוויון ומכפיל כוח לצה"ל.


סא"ל (במיל') דביר פלג, חוקר במרכז דדו, ממליץ על ספרו של פסח מלובני מצפון תפתח הרעה (המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014) . אל״ם (במיל׳) מלובני שימש שנים רבות בתפקידי איסוף ומחקר באמ״ן ולכן מושא המחקר מוכר לו היטב. הספר עוסק בהיסטוריה של צבא סוריה, בדגש על מלחמותיו נגד אויבו העיקרי צה״ל. מעטות ההזדמנויות שנקרות לנו לקרוא על עצמינו מעיניו של האויב. ספר זה מספק לנו הזדמנות מרתקת לכך גם לאחר ניקוי חלק מהנושאים שהיה לסורים עניין לנפח או למזער. לדעתי זה מקור יחיד שמספק את ההיסטוריה המלאה של צבא סוריה ובזה ייחודו, אולם זו לא הייתה הסיבה היחידה שמצאתי אותו רלוונטי לקריאה. הספר פותח צוהר לעניין אקטואלי גם לימינו אלה: בניין הכוח הסורי. צבא סוריה שחווה מפלות קשות במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה, נאלץ לקיים תהליכי למידה ושיקום לאחר סבבים אלו. עניין אחד שחוזר על עצמו בשלושת ההתאוששויות מהמלחמה הוא שהיו אלה הרוסים שהובילו את תהליך השיקום בהספקת אמצעי הלחימה, בייעוץ צמוד למפקדים בכל הרמות, באימון ובסיפוק תורת הלחימה. בתקופה הנוכחית נראה שצבא סוריה ששייך לקואליציה שניצחה את המלחמה בסוריה (רוסיה, איראן וסוריה- כנראה שעל פי סדר זה), מנהל את תהליך שיקומו בפעם הרביעית וכישראלים אנו אמורים לעקוב בעניין אחר התהליך וצביונו של צבא סוריה העתידי. מיותר לציין שאני כבר ממתין בקוצר רוח לקרוא את פרק ההמשך- על לחימת צבא סוריה במלחמת האזרחים 2011-2019, והסיבות לתוצאותיה. וכמו שנאמר: צריך להתעניין בצבא סוריה כי הוא בטוח חוזר להתעניין בנו.



סא"ל (במיל') טל לזרוס רוצה לשתף את הספר הטנק של אסף ענברי (ידיעות ספרים, 2018) : "הפעם הראשונה בה נחשפתי לספר היה לאחר שידידי עמי (גרנק) שלחם כנהג על טנק במלחמת יום הכיפורים מיד בתום שירותו הסדיר, סיפר לי על הראיון עם כותב הספר. עמי הוא אחד משלושת הטנקיסטים שניצלו מטביעה בניסיון לחצות את התעלה. היכרותי עם עמי ואהבתי הידועה לטנקים זירזו אותי לרכוש ולקרוא את הספר עוד באותו שבוע.  אסף ענברי מפליא לתאר בצורה מרתקת, אירונית אבל גם קצת טרגית אירועים היסטוריים מהקמת המדינה ומהמלחמות, אירועים המתבססים על דמויות ואירועים אמתיים, חלקם מיתוסים עליהם גדלנו בחיל השריון.

ד"ר סא"ל (במיל') אלדד שמש כתב: "יש ספר אני חוזר וקורא בו שוב ושוב והוא מיכאל סטרוגוב של ז'ול ורן. השנה הצטרף אליו ספר אמריקאי How I carried the message to Garcia by Cpt. Andrew Rowan Summers על כן המלצתי היא על שני הספרים הללו כחבילה אחת. שני הספרים מספרים סיפורו של שליח מיוחד, מן הצאר הרוסי (הספר הבדיוני של ז'ול ורן, פורסם 1876) או הנשיא האמריקאי (הספר הדוקומנטרי של רואן-סמרס, על אירועים בחודש מאי 1898), שנשלח להעביר הודעה סודית ומוצפנת על איום ובגידה שאינם ידועים לנמען. חיי המקבל וחיי המדינה כולה תלויים בהעברת ההודעה ובתגובה הולמת ובזמן. השליח נתקל בדרכו במכשולים אנושיים, טבעיים וגם "יד האלוהים" שלא תמיד הייתה בעזרם, עד שהוא מצליח להגיע ליעדו, להעביר את ההודעה ואף להשתתף בלחימה כנגד האויב הבוגד. שני הספרים האלה מספרים סיפור של נחישות ודבקות במשימה, דוגמאות מאלפות לפיקוד משימה וסתגלנות, וכמובן מתח וקצב גבוה של התרחשויות השומרות את הקורא ערני ודרוך עד לסופם. 


תא"ל (במיל') דני אשר איש מודיעין והיסטוריון צבאי שלח לי מספר המלצות, מהן בחרתי אחת. ספרם של יגאל שפי ויוסי בן-ארצי, לכבוש את חיפה - המודיעין הבריטי והתכנית לכיבוש צפון ארץ-ישראל, 1907 (יד יצחק בן צבי , 2018). מקריאה בספר, המתבסס על חומרים מארכיונים הבריטים, שכבר שנים אחדות קודם למלחמת העולם הראשונה תכנן המטה הכללי הבריטי לכבוש זמנית את ארץ-ישראל הצפונית, מחיפה ועד דמשק. לקראת מסע המלחמה המתוכנן סייר בצפון הארץ ובסוריה קצין בריטי, סגן אלוף פרנסיס ריצ'ארד מונסיל, שבכסות של טייל תמים אסף מודיעין שטח ומידע צבאי עדכניים והגיש דוח סודי מפורט על ממצאי הסקר. אף כי תכנית הפלישה לא מומשה, המידע האצור בדוח המודיעין שליווה אותה הנו שיקוף נאמן של הנוף הפיזי והיישובי בצפון הארץ בראשית המאה העשרים, על תוואיה, דרכיה, יישוביה, תשתיתה ואוכלוסייתה המגוונת. בנוסף, סיפק מונסיל גם מידע קונקרטי על נשק, תחמושת, דרכים עבירות לכוחות צבא, נקודות תורפה, אוכלוסיות מקומיות בעלות פוטנציאל לשמש כבנות ברית היערכות האורדו החמישי התורכי (הארגון הצבאי התורכי במרחב) ועוד. מנסיעותיו לאורך מסילות הרכבת הוא הביא תרשימים מלאים של מערכת הרכבות והתחנות. סיורים בקרבת חופי הארץ וחופי סוריה אפשרו לו ליצור מיפוי מלא של נקודות המתאימות להנחתת יחידות חמושות. יותר מהתיאורים הפלסטיים של הגיאוגרפיה, בעיניים צבאיות, של שטחיה הצפוניים של ארץ ישראל ענינו אותי, כאיש צבא בעברי, הפרקים המתארים את שטחה הסורי של רמת הגולן. תיאור התוואי של מסילת הברזל החג'אזית ודרך עולי הרגל מדמשק דרומה לעבר מכה מזכירים לנו את תאורו של התוואי אותו מנצלת האוטוסטרדה שנבנתה רק לאחרונה מדמשק דרך ע'בע'ב לעבר דרעא ודרומה לעבר שטחה הנוכחי של ירדן. צירים ואתרים רבים המופיעים בדו"ח מזכירים לנו סיכומים מאוחרים יותר המשמשים את המתכננים הצבאיים במרחבנו עד היום.


אם הגעתם עד כאן, אז תזכרו לקרוא ולהיות נחמדים, ואולי אתם לא מתעניינים במלחמה, אבל היא תמיד מתעניינת בכם.


ויש גם שיר על מלחמה החביב עלי. ומה שלכם?

#ספר #צבא #ביטחון #היסטוריה


369 צפיות