אדם צובר ספרים בערמות, הגבהות והולכות, כותרים נקברים זה תחת זה, ולעתים הוא מדלג כעש לילה מהאחד לשני, עד שהוא מסיים, חושב וממשיך לספרים נוספים. לעתים נשכחים חלקם, ולעתים הם משאירים משקע, מחשבה או קישור לענייניים דומים וגם שונים. בכל מקרה הוא נדרש לסקור בהרחבה או בקצרה את אשר קרא למען עצמו ולמען הקורא או הקוראת. הנה עוד שלושה ספרים על מלחמה, לחימה, ועל קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות.
בחלוקה המתודית-פילוסופית שעשתה מחלקת תורת הלחימה (תו"ל) של צה"ל לאבני הבסיס, אבני היסוד של העשייה הצבאית - 'המלחמה', כתופעה אנושית, תרבותית, מדינית, חברתית היא אחד מהן אם לא הראשית. אמנם בחלוקה שנעשתה על ידי חכמי התו"ל, 'האדם' הוא אבן יסוד מובחנת, אך כאמור קשה להפריד בין השתיים. מרגרט מקמילן, היסטוריונית בריטית, בוחנת בספרה הצנום יחסית, אך המקיף במקורותיו ומחשבותיו - 'מלחמה - כיצד עצבו אותנו סכסוכים' (עם עובד, 2022, תרגום מאנגלית איה ברויר), את התופעה החברתית שכנראה איננו יכולים בלעדיה, ואשר מעצבת את האנושות, מקדמת ומדרדרת אותה בו-זמנית. מקמילן בוחנת את 'המלחמה' במרבית הקשריה: ממתי נלחמות החברות האנושיות, מה הן הסיבות לפרוץ סכסוכים אשר הופכים למלחמה, באילו אופנים נלחמו בעבר, וכיצד נלחמים כיום. עוד היא עוסקת במיהו 'הלוחם' וגם, בשאלה האקטואלית (או אחת מהן) לחברה הישראלית לגבי נשים בצבא ובלחימה וההשלכות של כך על החברה בכללות. שאלות אודות חוק, משפט ומוסר נשאלות אף הן, ומוצגים ניסיונות להגביל את הלחימה (ספוילר, זה לא מצליח, במיוחד שהחזקים עושים כרצונם), וגם ההשפעה של המלחמה על התרבות, הדמיון והזיכרונות הפרטיים והקולקטיביים. עם הרבה (מאוד) דוגמות היסטוריות שלעתים נדמות כאנקדוטיות ממחישה מקמילן את התזות שלה, ומבארת את כוונותיה. אחת האמירות שנאמרה לפחות פעמיים או יותר בעשרים ומשהו שנים שאני עוסק וקורא בתחום, היא ש'טבע המלחמה השתנה'. מקמילן כותבת ש'תחזיות על פניה של המלחמה בעתיד כמוהן כהימורים על סוסים', אבל המלחמה היא פעולה אנושית, חברתית ומדינית, ולכן היא תתקיים כל עוד יש בני אדם, וכל עוד אם מאורגנים במדינות, שבטים וקבוצות - כלומר עד המלחמה הגרעינית הכוללת או פגיעה מטאור. ספר תמציתי ולטעמי, גם אם לא מסכימים להכל, הוא חובה למי שרוצה להבין את הדבר הזה 'המלחמה'. אם הייתי מלמד קורס צבאי (בפו"ם או איך שזה נקרא כיום, ואפילו בקורס קצינים), זה היה ספר חובה.
מהמלחמה כרעיון או מעשה כללי, לסיפור מלחמה ספציפי. לפני כמה שנים קראתי את ספרו של עזי קורן 'גבעות דאמור, שם...' (גוונים, 2011), על השתתפות הגדוד בו שירת כקצין קשר במלחמת שלום הגליל ובתעסוקות המבצעיות בלבנון השנים שלאחריה, וגם כתבתי עליה סקירה בבלוג. קורן יצר איתי קשר, ושלח אלי אחרי זמן, את ספרו הראשון שבו תיאר את קורות במלחמת יום הכיפורים - 'אור בזלות' (סער, 1991) [זה היה גילוי נאות]. הגדוד שהיה שייך לחטיבה המרחבית של רמת הגולן, ונועד לסייע להגנה המרחבית, מגויס בראש פינה, וממתין בחורשות ובמטעים למרגלות הרמה, וחלק מכוחותיו נשלחים להגן על גשרי הירדן. לאחר בלימת הסורים והמעבר למתקפת הנגד הוא תופס את ה'קו' בדרום הרמה. בכך הוא שונה מסיפורי הלחימה הישירה והגבורה האישית והיחידתית שאליהם אנו רגילים במרבית הספרים המתארים את המלחמה ב-1973 וגם ממלחמות אחרות. אז מה הטעם לקרוא בו? בעיקר משום שהוא מתאר בלשון עשירה, בסגנון ס. יזהרי את החיים והפעילות מאחורי קו החזית, בהחזקת הגבול והמובלעת בסוריה במהלך 18 ימי הלחימה העיקריים ובעיקר בחצי השנה שלאחריה. את הקשיים בהתארגנות והגיוס, את התושייה, הכוללת "השאלות" מבסיסי צה"ל ו"רכישה" של רכב ורק"ם שלל, את המתחים בין המפקדים, החיילים, ובין צורכי הצבא ודרישות הפרנסה והמשפחות. זו תיאור ציורי אך ישיר של הגדוד ואנשיו בהנהגת המג"ד עזרא אוריון, על המפגשים האנושיים וגם התנגשויות בין אדם למפקדו ואדם ולחברו בתקופת מילואים ארוכה. מומלץ למי שרוצה לראות עוד זווית שונה ומעניינית על מלחמה ועל אנשים.
