עולם הביון, ריגול הנגדי, הצללים והמסתורין תמיד מסעיר את האדם הממוצע. יעידו על כך הפופולריות של הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה העוסקות בשרותי הביון המסכל ובמיוחד של שרות הביטחון הכללי, הוא הוא השב"כ [רק לציין שתיים מהסדרות האחרונות - הנערים המצוינת שאותה ראיתי ופאודה שלבושתי טרם ראיתי, אך נשמור זאת לימי הסגר הממושכים]. אבל המציאות הרי עולה על כל דמיון, ומה טוב מלקרוא זאת ממקור ראשון. בניגוד לספר הקודם שקראתי על ראש השרות, הביוגרפיה של ראש השרות השני עמוס מנור שנכתבה על ידי איש השרות לשעבר יאיר שפיגל ושעסקה בימי בראשית של השב"כ, הרי לאוטוביוגרפיה של יעקב פרי - 'הבא להרגך' (קשת, 1999) הגעתי בעקבות עיסוק היסטורי באינתיפאדה הראשונה [במסגרת זה, למרות שפניתי לעניינים אחרים, קראתי את שיף ויערי -אינתיפאדה; עקדה של יהודה מאיר רוט; והאינתיפאדה של אריה שלו]. פרי נכנס לתפקיד ראש השרות כמה חודשים אחרי פריצתה ושימש בתפקידו שבע שנים, כמה חודשים לפני רצח רבין, ויש לו הרבה מה להגיד לא רק על התקופה הזו, אלא גם על מהלך שרותו עד אז, ועל השרות בכלל.
אבל קודם צריך לדבר על הפיל שבחדר. והוא לא פיל, אלא הוא ממותה. לא? האם ניתן להאמין לאדם, שכך טוענים, שיקר לגבי שרותו הצבאי, כפי שנחשף ב'עובדה'. חשיפה שבעקבותיה פרש מהחיים הפוליטיים. דילמה. קשה לדעת מה הניע את פרי לשכתב את הנקודה הכואבת הזו של חייו. הוא מספק הסברים, אבל אני לא פסיכולוג או חוקר שב"כ שיכול לספק פרשנות לעניין. בכל מקרה, אני נוטה לקבל את מה שכתב, כמובן במגבלות הזיכרון והיפוי הטבעי שכל אחד עושה לקורות חייו. פרי שהתגייס ב-1966 והחל את הכשרתו בארכיון ובשהייה אצל משפחה ערבית, מתאר בתנופה את מהלך 29 שנות שבהם היה בשב"כ, ובכללם שבע שנות עמידתו בראשו. פרי מתאר את אופן הגיוס וההכשרה שעבר. מעניינת ביותר היא הקמת התשתית של השרות ביהודה ובשומרון לאחר מלחמת ששת הימים, אז שימש פרי רכז בשכם. בהקשר המאבק עם הטרור הפלסטיני מצביע פרי על מאבק הלמידה והדמים בין השרות [ושאר מערכת הביטחון] ובין המחבלים וארגוני הטרור. כאשר כל צד מנסה להקדים את השני, הרבה פעמים הצד התוקף - ארגוני המחבלים - הקדים את הצד המגן. יש לא מעט תיאורי מקרים, מרתקים ומלמדים.
