אני ממשיך במסע האיסלנדי ששי סדריק לוקח אתנו באמצעות הוצאת הספרים שייסד 'לסה'. אחרי שנקראתי את שלושת הספרים האיסלנדיים ששלח אלי - 'בין חורבות ליבי'; 'ולס ולירי'; ו'תשובה למכתב מהלגה', קניתי את 'פשעים זניחים' שכתב ביורן הלדורסון (לסה, 2020 [תרגום מאיסלנדית שירלי לוי]). קוראי האדוקים, אלו הממש ממש אדוקים, שמו לב שיש לי חיבה לאיסלנד, ארץ הבזלת והקרח. זו נובעת מטיול של כמעט 30 יום שעשינו לפני כמעט 30 שנים. אבל דמותה, עוצמתה, בדידותה נחרתה עמוקות בלבי, למרות שמאז טיילנו בעוד כמה מקומות. הפעם מדובר על ספר דק, 143 עמודים בפורמט הקטן של ספרי 'לסה', המכיל שבעה סיפורים קצרים מהעיר או יותר נכון מפרוורי העיר היחידה או הכמעט יחידה באיסלנד - רייקייאוויק.
בתמצית השער האחורי נכתב "שבע החלטות שלא יחזרו שוב. שבע חרטות שלא ירפו במשך חיים שלמים. שבע דמויות שנושאות את אשמתן בסתר עד שהיא הופכת לאובססיה קשה מנשוא שאין לה מזור. אלה הפשעים הזניחים: הפצעים שנפערו. ההזדמנויות שהוחמצו. המילים שלא נאמרו". מה זה אומר ומה איסלנדי בזה? האם שבעת האירועים הקטנים, המינוריים, הזניחים, שחלקם אולי אינם פשעים בכלל, היו יכולים להיכתב בכל מקום ובכל ארץ? משפט שהוצא מהקשרו כמו זה מתחילת הפרק הראשון: "והם התווכחו כל הזמן איפה צריך לתלות אותן. בבית הישן הם נכנסו תמיד לחדר העבודה של אבא כדי לריב, אבל כאן לא היה חדר נוסף ואני הייתי זו שצריכה להיכנס לחדר או לצאת לגינה". הרי היה יכול להיכתב בכל שפה ועל כל ילדה. גם המשכו של הפרק שבו המספרת, ילדה הנמלטת מריבי הוריה חוברת למסע של אחר הצהרים של שובבות ופראות עם ילד מהשכונה החדשה הוא אוניברסלי במהותו. אולי זה גם מיתרונו של סיפור שניתן לקחת אותו מכל מקום לכל מקום. אבל אנחנו רוצים איסלנדיות במקרה הזה. הלדורסון נותן לנו נגיעות איסלנדיות. קצת מנהגים, קצת נוף, קצת שועלה, קצת תנודות חברתיות [למשל נשים פיליפיניות המתחתנות עם גברים איסלנדיים] ועוד קצת. אבל במקרה של 'פשעים זניחים' זה לא מהותו של הספר, אלא פנימיותו של האדם וייסוריו הקטנים אשר יכולים להסיט או לא הסיט את חייו.
