איסלנד. איזה מקום. עברו הרבה שנים, יותר מדי שנים מאז שהיינו שם. עוד מעט שלושה עשורים, אבל האי הזה היושב על קו התפר הטקטוני, מהלך קסם [כל עוד לא יושחת לחלוטין על ידי התיירים], מעורר השראה, חלומות מטושטשים וגעגועים. לכן 'צלו של בלדור' שכתב שון (לוקוס, 2019 [תרגם נפלא משה ארלנדור אוקון]) המתרחש באיסלנד של שנת 1883, בנוי על הבדידות, המרחק, ועל האנשים, ועל האגדות שנוצרות בארצות הרחוקות והקרות.
שני סיפורים המתרחשים כביכול בנפרד. האחד, אדם יוצא בחורף לצוד שועלים, ופותח במרדף אחר השועלה האדמונית: "שועלים ערמוניים דומים לאבנים עד להפליא. כשהם רובצים לצידן בחורף אין כל אפשרות להבדילם מהסלעים עצמם. אכן, קשה הרבה יותר לעומת אותם צחורים, שצלליתם תמיד מזדקרת לעין או שדמותם בולטת צהבהבה על רקע השלג הקפוא." ובאחר, לא רחוק משם, באותה קהילה, מובאת לקבורה, אישה צעירה שהתגוררה בביתו של אדם שהציל אותה - בוטנאי מתבודד. מפגשים אקראיים, גורלות מצטלבים ונשמות תועות וטועות בשפה פיוטית. מה צריך יותר? כלום.
יש בסיפור הקצר שטווה שון (שם העט של סיִגורְּיוןֹ בּיִרְּגירִ סיִגורְּדְ'סוןֹ, אם אתם מתעקשים לדעת) מבט אנושי על האחר, על השונה, על אלה שמאפשרים מבט מזווית אחרת על בני האדם. לשם כך הוא משתמש בשועלה הערמונית ובמקביל באשה שמתה יומיים קודם למסע הציד - האפדיס. והדבר נעשה באמצעות הכתיבה האגדתית, הציורית בעלת האירוניה הדקה של שון, ולקורא העברי בזכות התרגום המצוין של ארלנדור, כי אם נודה על האמת, אני לא יודע לקורא איסלנדית, וארלנדור משתמש בעברית להעביר אתנו למישורים ולהרים המושלגים של איסלנד, כפי שסוקרות של הספר ציינו והעתיקו קטעים עבורנו.
"עמודי עננים במערב.
ייתכן שסערה קרבה.
השועלה נעלמה מן העין.
השביל היה ריק עד קצה אופק הראייה.
האיש צעד במרץ והרוח בגבו. כעת שוב אין זה משנה אם השועלה תחוש בריחו; היא ידעה שהוא בעקבותיה.
הוא נעצר מדי פעם בפעם והביט סביבו, ובאותה שיטה כמקודם ריכז את כל שימת הלב שלו במטרה: לאתר את נתיב ריצתה של השועלה, ואת המקום שממנו יוכל לצלוף בה."
