לבנון לא הייתה אף פעם 'הארז' של המזרח התיכון. המרחב שמצפון לארץ ישראל, שהפך להיות ללבנון, מאופיין בתערובת אוכלוסייה ודתות, שהמבנה הממשלי-האקרובטי שנועד לשמרה במהלך המאה עשרים, הלך והתפורר בעקבות השינויים הדמוגרפיה וקיבל דחיפה עם מעבר ארגוני הטרור הפלסטינים בסוף שנות השישים ללבנון ותחילת השבעים. אחרי שהמלך חוסיין דחק אותם מירדן בספטמבר 1970, גברה השפעתם בלבנון, שבה כבר היו פליטים פלסטינים רבים מאז 1948. התבססותם, בתחילה בפתחלנד ולאחר מכן במרחבי החוף המאוכלסים על בסיס מחנות הפליטים, אפשרה להם הן לפעול כנגד ישראל והן להשפיע על מערך הכוחות הפנים לבנוני. בחודשים האחרונים אני לומד את השפעה זו של הפלסטינים על המעורבות הישראלית בלבנון במחצית השנייה של שנות ה-70, שנות הגדר הטובה ומבצע ליטני, הדרך למבצע של"ג. ספרו של ארנולד שרמן - 'לבנון הארז שנגדע' (ביתן, 1982) הוא ספר נוסף לספרים ומחקרים שקראתי אודות התקופה בדרום לבנון.
מבט על לא מדויק יכול להצביע על העמקת המעורבות של ישראל ושל צה"ל בדרום לבנון. בתחום הצבאי - בתחילה פשיטות נקודותיות כולל בבירות, לאחר מכן מבצעי פשיטה נרחבים יותר [למשל מבצעי הקלחות], בכיבוש דרום לבנון עד הליטני, למעט מרחב צור, במארס 1978, ובשיא מלחמת לבנון הראשונה, הנסיגה דרומית לליטני, השהייה הממושכת בלבנון עד מאי 2000 [אולי זו תהיה המערכה בדרום לבנון] וכמובן לבנון השנייה ועוד חזון למועד. בספר זה, שרמן, עיתונאי שכתב ספרים רבים ובכללם על מלחמות ישראל ושימש, כפי שכתוב בשער האחורי, שנים רבות ראש אגף ההסברה של אל על ויועץ תקשורת, משוטט בדרום לבנון בשנת 1981 ופוגש את דמויות המפתח במרחב. זו כמובן כתיבה עיתונאית שיש לה חולשות של דיוק ומקורות, אבל שרמן מביא בחדות עין ועט את מרחב החיכוך בין ישראל ללבנון ואת דבריהם של הנציגים הבולטים, ובראשם מייג'ור סעד חדאד שיחד אתו הקימה ישראל את צבא דרום לבנון. שרמן מציג את המבט הדרום לבנוני של הקמת מנגנון הגדר הטובה, בתחילה במובלעת קליעה, ולאחר מכן במרכז ובמערבדרום לבנון. את נקודת המבט הישראלית לכך ניתן למצוא בספרו של יאיר רביד ובמאמרו של ארז מייזל.
