בשבועות האחרונים משתלהבת להבת השהייה בלבנון באמצעות קבוצת פייסבוק - סיפורים מלבנון מה שקרה במוצבים. קבוצה שנוצרה בסוף מארס ויש בה למעלה 33000 חברים. במקביל יצאו, כלומר קודם לכן הוכנו, סדרות הטלוויזיה. אחת של מתי פרידמן וישראל רוזנר - מלחמה בלי שם; והשנייה של איתי אשר על ריחן - מוצב המוות. התכונה הזו עוקבת אחר הספרים שנכתבו על ידי בוגרי התקופה, בעיקר של מחצית שנות ה-90, דלעת של מתי פרידמן על דלעת ולבנון - מלחמה אבודה של חיים הר-זהב. אבל לפני כן הייתה מלחמת לבנון שלא ידעה שהיא הראשונה וחשבה שתביא שלום לגליל. גם לה קבוצת פייסבוק [שלה אגב, עשירית מחברי קבוצת המוצבים] וגם עליה נכתבו ספרים. אבל גם לפניה היינו מעורבים בדרום הלבנון. אני לא מתכוון למבצע 'חירם' באוקטובר 1948, וגם לא מבצעים הרבים נגד הפתח לנד ונוספים בסוף שנות ה-60 וראשית ה-70, אלא להקמת אד"ל - אזור דרום לבנון.
אחד מראשי השותפים מהצד הישראלי בתחילת הדרך הוא יאיר רביד-רביץ שכתב את 'חלון לחצר האחורית - תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות' (אופיר ביכורים, 2012). רביד-רביץ, כך כתוב באתרים, לאחר שנפצע בעת שירותו הצבאי, ונותר נכה בידו,עבר קורס קצינים בהצטיינות ופנה לעולם המודיעין. אחרי תפקיד בסיירת מטכ"ל עבר ליחידה 504 ושם מילא שורה של תפקידים בתחום הגיוס והפעלת סוכנים במדינות ערב. בשנת 1976, כמפקד מרחב צפון של יחידה 504, ניהל את הקמת הקשרים עם תושבי דרום לבנון-קשרים שהביאו בהמשכם להקמת צד"ל. כן ניהל את קשירת הקשרים עם הפלנגות בבירות, והם הועברו ל"מוסד". עבר לשירות ב"מוסד" ומילא תפקידי פיקוד בשלוחותיו באירופה. בשנת 1982 התמנה למפקד השלוחה המבצעית של "המוסד" בבירות, שם שהה כשלוש שנים. לרביד-רביץ טענות רבות לאנשי המוסד בשיבוש הקשרים עם הנוצרים, אבל זה חלק מהסיפור. הספר מחולק לשני חלקים. השני הוא קובץ סיפורים מתקופת שרותו במודיעין ובמוסד. סיפורים על טיפוסים שונים ומשונים של סוכנים ומרגלים. הייתי משייך חלק זה לעולם הצ'יזבטים האמתיים. רביד-רביץ, כמרבית מפעילי הסוכנים, יודע לספר סיפורים מעניינים.
