ספרים שקראנו בענייני צבא וביטחון בשנת 2025

ממדף הספרים

עוד שנה של מלחמה וחטופים שחזרו חיים וחללים, אבל בכל זאת, בהתאם למסורת ארוכת שנים [זו השנה השמינית! 2018, 2019, 2020, 2021, 2022, 2023 , 2024], המלצות על ספרים בענייני ביטחון וצבא שקראתם השנה. אני מאמין גדול בקריאה - הן כאמצעי של לימוד עצמי, והן ככוח מרפא. אז גם השנה פרסמתי קול קורא וקבלתי התייחסויות מרעי ומכרי. אמנם לא רבות אבל מעמיקות, והנה לפניכם 13 ההמלצות - חלקן ארוכות וחלקן מעט יותר ארוכות. תודה עצומה לכל הממליצים. מתנצל מראש בפני מי ששלח אלי אך נעדר מהרשימה, הדבר נובע מהבלגן שאני נתון בו בשנתיים וחצי כמעט [רק תגידו ונתקן ].

ד"ר ענת שטרן חוקרת היסטוריה העוסקת בשנתיים האחרונות בחקר קורות 7 באוקטובר בקיבוץ רעים ומרחבו במסגרת המחלקה להיסטוריה בצה"ל ממליצה על ספרו של אלי שרעבי, 'חטוף' (סלע מאיר, 2025): פירושה של המילה הצרפתית ממואר היא זיכרונות, וכאשר מדובר בספר הכוונה היא לספר בו מתואר האופן שבו אדם זוכר את חייו. הוא נבדל מהאוטוביוגרפיה בה מוצגת תמונה כרונולוגית שיטתית של חיי אדם מסוים. ממואר... המילה מעלה דימוי של חדר עבודה ובו מדפי ספרים מתנשאים לגובה, אח מבוערת, ובמרכזו שולחן כתיבה עשוי עץ מהגוני ולידו יושב אדם וכותב. נדמה שאין מרחק גדול יותר בין התיאור הזה לבין המציאות האיומה המתוארת בממואר של אלי שרעבי, חטוף שהתפרסם השנה. ביד בוטחת כתב שרעבי ספר מרתק, מרגש ומטלטל המתאר את הזוועה שחדרה אל ביתו בקיבוץ בארי בבוקר יום השביעי באוקטובר הנורא. הספר נפתח בתיאור מפורט של האופן שבו המחבלים הוציאו אותו באלימות מחיק משפחתו בממ"ד ביתו, ואת קריאתו ״אני אחזור״ שצעק לאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל מבלי לדעת אם שמעו אותו. הספר מפרט רגע אחרי רגע את האלימות הקשה, את ההתעללות וההתאכזרות של חמאס לאזרחים חפים מפשע. המכות, האיזוק בשלשלאות, הרעב, הלכלוך, חוסר החמצן במנהרה אופפים את הקוראים מבעד למילותיו הקולחות של שרעבי, האיש שנחטף אל תוך התהום וחזר ממנה רק כדי לגלות שבני משפחתו האהובים נרצחו.

אך ספרו של שרעבי אינו רק ספר על הרוע החמאסי אלא באופן מפתיע חיבור הנוסך תקווה ואמונה ברוח האדם ומזכיר תהליכים נפשיים של עוז, אומץ וגבורה כפי שהכרנו מהתקופות האפילות ביותר בהיסטוריה האנושית והיהודית. על אף האלימות והאכזריות של שוביו, אלי מחליט לשרוד: "אני אשרוד. כי אני רוצה לחיות. כי אני חייב לחיות". הוא דואג עד כלות נפשו לגורל משפחתו אך דבק בחיים, הוא ממשיך: "אבל לא רק בשבילם אני רוצה לשרוד. לא רק בשבילם אני רוצה לחיות. גם בשבילי. בשביל אלי...אני רוצה לחיות את החיים, לנשום אותם, להתהלך חופשי, לשוב אל הנופים, אל הבית, אל העבודה [...] אל היומיום הרגיל הפשוט״. לשם כך הוא מחליט לא לוותר על אנושיותו ועל רוח האדם המפעמת בו. בתנאים הקשים של השבי, הוא גייס את ניסיון החיים שלו ואת כל יכולותיו האנושיות כדי לקשור קשרי חברות ותמיכה עם החטופים עימם נכלא ומספר בעדינות וברגישות על המלחמה הפנימית הבלתי פוסקת לשמור על צלם אנוש בחיי היום-יום הנוראים במנהרה, בפיתרון מחלוקות בדרכי נועם ועל הקשר המיוחד שרקם עם הצעיר הפצוע אלון אהל, אשר נשאר לבד בשבי לאחר שחרורו של אלי ועדיין שבוי כאשר הספר פורסם לראשונה. כאשר חזר מהמנהרות לאחר 491 ימים, נדהם אלי לגלות כיצד נהפכו החטופים לעניין פוליטי – האמירה שלו "זה לא ימין או שמאל זה ישר" הדהדה והזכירה את האמת הכל כך פשוטה על החטופים ועל האחריות למלחמה.

זהו ספר מעורר השראה המנציח את נוראות 7 באוקטובר ואת האמת על המלחמה וזאת באמצעות אישיותו המרשימה ועולמו הערכי של המחבר. מומלץ מאוד.

סא"ל (במיל') שי ונטורה איש הספר, הלוגיסטיקה והכומתה הסגולה ממליץ על על ספרו של סא"ל (במיל') אלי זילברמן: הספר "אריות על נמ"רים" (אוריון, 2025) מתאר את לחימת צוות הקרב (צק"ח) של חטיבת גבעתי במלחמת "חרבות ברזל" ממבט עיניו של קצין מילואים בחפ"ק המח"ט. אלי, שרת בחטיבה הסגולה עד תפקיד סמג"ד, השתחרר משירות סדיר, אך פועל לא עזב את רעיו לנשק מעולם. זילברמן מספר באופן שוטף, ענייני ומעורר סקרנות, על חוויותיו האישיות תחת אש, החל מהרגע בו קפץ מביתו בשבת 7 באוקטובר 2023, דרך התמרון החטיבתי בגזרות השונות ברצועת עזה ועד טקס צנוע באחת מהפוגות המלחמה. זהו סיפור על חתירה למגע ואי ודאות, על ניצחונות קטנים ותסכולים, על גבורה ועקת קרב, ועל הצלחות וכישלונות. בפרקים השונים בספר מתוארים רגעי תכנון מבצעי של הבלתי צפוי, שיחות חטופות הביתה בזמן ניסיון לחילוץ חטופים, תנועת צק"ח רק"ם מתקדם ומכליות סולר ומשאיות תחמושת בעקבותיו, מפקדים ולוחמים אדירים בסדיר ובעורפם אנשי מילואים מסורים ומדהימים (את חלקם אני מכיר באופן אישי וחותם על כל מילה שמתארת אותם בספר).

נכון שיוודאו מפקדי ההכשרות ביבשה כי בשנים הבאות מפקדי הכיתות, המחלקות והפלוגות הבאים של צה"ל יקראו, ילמדו, ינתחו ויבחנו על פרקים מהספר. ראוי שנלמד בגוף ראשון, את תיאור מעשה המלחמה שנכפתה עלינו בעל כורחנו, נתחכך עם ניסיונם של אחרים ולאורם של הנופלים, ובכדי שנחזק את יכולות הדמיון, המסוגלות והחוסן של מפקדינו בחזית.

תא"ל (במיל') ד"ר אפרים לפיד איש מודיעין ששימש גם כדובר צה"ל, ממליץ על ספרו של שמעון לביא - 'שבויים, פדויים, עוברי גבול ובני ערובה 2000-1948' (אפי מלצר בע"מ, 2025): נושא השבויים הישראלים בידי אויב היה בסדר היום של מלחמות ישראל מהקמתה. בכל מלחמה מול צבאות ערב הוסדרו חילופי שבויים. מאז המאבק של ישראל מול טרור פלסטיני ניצלו ארגוני טרור נשק ישיר ומועיל מבחינתם – חטיפת אזרחים וחיילים.

ספרו של שמעון לביא הוא מסמך יסוד ישראלי מקיף ראשון מסוגו על ההיבטים השונים של שבויים, פדויים, עוברי גבול ובני ערובה מאז קום המדינה עד שנת 2000. לביא, אלוף משנה בדימוס היה קצין מודיעין בכיר אשר עסק ישירות בהיבטים הביטחוניים של הנושא לאורך שנים ולימים גם חקר את הדברים בעולם ובמשפט הבינלאומי. כמה מרגש כי לביא הקדיש את ספרו לסא"ל אבי לניר, שעמד בגבורה בשבי הסורי ושילם בחייו. לביא פעל בענף מחקר מודיעין אויב (ממ"א) באמ"ן וכך בספר יש פרטים רבים שהמחבר הכיר באופן אישי, מרחיב עליהם וכולל גילויים רבים. הוא מבקש בספר גם להזים האשמות כלפי פעולות של מערך ביטחון שדה במלון "מבטחים" זיכרון יעקב ב-1974. הספר כולל תיאור היסטורי שוטף של השבויים לאורך השנים, נסיבות נפילתם, הקורות אתם בשבי והיבטים נלווים שהיו מיוחדים לחלק מהם. יש תיאור מקיף של חקירות ועינויים בשבי אויב; יש בספר הבלטה של ההיבט המודיעיני, בהתבסס על ניסיונו של המחבר, אך מוזכרים כל הגורמים שעסקו בשבויים ובחטופים גם בתחומים האנושיים. בספר ניתן דגש רב להיבטים המשפטיים בארץ ובעולם המקיפים את נושא השבויים למיניהם. מטעמים מובנים יש בספר אזכור קצר על בני הערובה במלחמת חרבות ברזל. הספר הוא מורה נבוכים להכרת הנושא המורכב והרגיש עד ימינו.

שמואל שמואל חוקר צבא וביטחון ממליץ על הקלאסיקה 'אני, קלאודיוס' שכתב רוברט גרייבס בשנת 1934 (ידיעות ספרים, 2010): טיבריוס קלאודיוס רק רצה להיות היסטוריון. הוא רצה להיות אדם לא מיוחד, הספון בספריה לא מיוחדת, עם חברים לא מיוחדים (הגם שהם ההיסטוריונים ופילוסופים), המקדיש את ימיו למחקר מעמיק של סוגיות לא מיוחדות שברומו של עולם.

על פניו, היו לו את כל התנאים הנכונים להגשים זאת. הוא נולד למשפחת אצולה בעלת הון, הוא היה צעיר חכם וגם היה לו המזל להיוולד בעל מום ולא בכור, כך שלא יצטרך לייצג את המשפחה או להתקדם במעלה סולם הקריירה הציבורית הרומאית. אך אם כל המשפחות המאושרות דומות וכל המשפחות האומללות - אומללות בדרכן, הרי קלאודיוס נולד למשפחה האומללה ביותר ברומא. שאפתנים כולם, אכזריים כולם ואף לא אחד מהם בחל באמצעים. הימים היו ימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, אחרי מלחמת אזרחים (נוספת בשרשרת ארוכה) וקלאודיוס חי במרכזם של "משחקי הכס" הפוליטיים, רווי הדם והיצרים, על חורבות הרפובליקה והסדר הישן.

גרייבס, המחבר, מתאר בספר את חייו של אדם רגיל, בתקופה הזויה ומסוכנת - בה צל מילים ורמז לשאיפות יכולים להרוג. הוא שוזר ביד אמן את הנראטיב ההיסטורי (המקובל בתקופתו) והסיפור האישי - כמו שרק מלומד בריטי מאוקספורד יכול. דרך דמותו המסכנה של קלאודיוס - המגמגם, הצולע, הלעמעך וביש המזל - מתאר גרייבס את נשימותיה האחרונות של הרפובליקה הרומית המפוארת. את דעיכת החירות, עליית הרודנות, קריסת שומרי הסף, נטישת המוסכמות, הימשכות המלחמות, המצאת האויבים (מבית ומחוץ), הדם המציף את הרחובות והכסף המחליף ידיים - והכל לקול צהלות ההמון. הקורא בספר חווה את סופו הקצר של תהליך גסיסה ארוך, שבסופו נותרים רק ערימה של גופות - וקלאודיוס עצמו, מבולבל, מפוחד, מתחבא וקייסר. זהו סיפורו של אדם וסיפורה של אומה וסיפור של סוף, הידוע מראש.

גל פרל חוקר צבא וביטחון במרכז דדו וקצין בגדוד צנחנים במילואים כותב: בנובמבר האחרון לקחתי חלק בסיור באתרי הקרבות בנורמנדי שבצרפת. "מבצע אוברלורד", פלישת בעלות הברית לנורמנדי ב־6 ביוני 1944, היה המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום. בסיור לקחתי עמי את הספר המצוין 'יום הפלישה' (הוצאת זמורה־ביתן, 2002), שכתב ההיסטוריון האמריקני סטיבן אמברוז ורוחבו, הירידה לפרטים והדקדקנות שלו ויכולתו לתאר את הדרמה באופן סוחף ומרתק, שימשו לי כמדריך להבנת המתרחש. רק שם, בחוף אומהה, הבנתי שדיוויזיות הצנחנים האמריקניות, אשר הוקצו למשימות בידוד ואמנעה, הוטלו רק לחוף יוטה, ואילו חוף אומהה, שקישר בין החופים בהם נחתו הבריטים לאלו שבהם נחתו האמריקנים, נותר ללא כוחות שיבודדו אותו מתגבורות ויסייעו לכוחות הנוחתים. המחיר היה בהתאם. באותו בוקר סמוך לחוף יוטה, בעוד הדיוויזיה הרביעית נוחתת בחוף, "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור" (עמ׳ 267). הצנחנים האמריקנים הפתיעו את הכוח הגרמני בתעלות. אף שספגו ארבעה הרוגים "הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים" (עמ׳ 267). הפלוגה בפיקוד וינטרס היא אינה אחרת מפלוגת "Easy" המפורסמת שעליה כתב אמברוז מאוחר יותר את ספרו המפורסם שאף הפך לסדרה הנהדרת 'אחים לנשק', שהשפיעו עלי מאוד. במהלך המלחמה בעזה לחם גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת (697) בבית חאנון, כשפלוגה א׳ פועלת במנותק מהגדוד בלב שטח שהוחזק בידי האויב. "אנחנו צנחנים – אנחנו אמורים להיות מכותרים", ציטטנו המג"ד ואני זה לזה בחיוך של מי שצפו בסדרה שוב ושוב.

אל"ם (במיל') ד"ר אלי מיכלסון ראש המחלקה להיסטוריה בצה"ל ממליץ על ספרו של: גור אלרואי - "ולא נודע מקומם" (ידיעות ספרים, 2023) על איתורם של שישה נעדרים מתש"ח הוא ספר מרתק וכתוב בצורה שמעוררת קנאת סופרים.. השתדלתי לקרוא אותו לאט כדי שלא יגמר. היכולת של הכותב לחבר שישה סיפורים פרטיים מאד, מיקרו טקטיים, מיקרו היסטוריה, לסיפור הגדול והכולל עד למאקרו הרחב ביותר האפשרי - הסכסוך הישראלי-ערבי/הסכסוך הישראלי פלסטיני, היא פנטסטית. גור לקח שישה סיפורים אישיים, חיבר אותם לסיפורי הקרבות, הרחיב על ההקשר של המלחמה, וסיים בתובנות על הסכסוך כולו, ועל הסוגיות מורכבות הנובעות ממלחמת תש"ח, כגון, סוגיית הפליטות, היחס לנפגעים ולחללים, והיחס של האויב לשבוים ולחללים, ועוד. 

אלרואי נוגע בסוגיות רבות במתודולוגיה ההיסטורית, כמו חיפוש מקורות בארכיונים, הצלבת מקורות, ראיונות כמקור בעייתי וחשוב. אבל מעל הכל לדעתי האתגר לספר סיפור זה משהו שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. אופן הכתיבה מתחשב מאד בקורא ויחד עם הסיפור ההיסטורי עושה זאת בנועם, בעומק הנכון, וברהיטות מופלאה. לעניות דעתי אלרואי מצליח לגעת בשלושה קודקודים חשובים שנדרשים מהיסטוריון - (הבסיס) המחקר ההיסטורי (המקורות, ההצלבה, הבירור); החיבור להקשר הרחב; והיכולת לספר סיפור. בכך מהווה דוגמה ומופת - זאת למרות שהספר לא נכתב כמחקר עם כל הערות השולים וההפניות הנדרשות, ברור כי עומדים מאחורי הדברים מקורות רבים והבנה עמוקה של הדברים.

מעל הכל חשוב לציין כי מדובר בחוקר אית"ן. הקווים המקבילים להיסטוריון חשובים, אבל הצלחתו היא ערכית ואנושית. מעורר השראה. במקביל לקריאת הספר שמעתי את הפודקאסט 'שיר אחד' שעסק בשיר הרעות. היה לכך חיבור ישיר בין הכאב עליו מדבר השיר, הכאב של המשפחות השכולות והחברים השכולים, ובספר, הכאב הנמשך של משפחות הנעדרים שחסר להם סגירה והשלמה, עליה עומל הכותב ואנשים נוספים ביחידה. הקריאה בספר נעשתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל" וקשה לנתק בין הדברים. הדמיון והקו הממשיך מהמלחמה ההיא למלחמה היום אינו מרפה בעת קריאת הספר. אינו מרפה ומעורר מחשבה על העבר, אבל גם על העתיד. בקיצור, ספר חשוב ומרתק, ותודה לפרופ' גור אלרואי שבמפגש הנעים והנחמד במשרדו העניק לי את הספר הנפלא הזה. נסיים בברכה, "ושבו בנים לגבולם".

סא"ל (במיל') ד"ר דותן דרוק חוקר צבא ממליץ על ספרו של משה צחור - "בוחן מסלול" (כריכה, 2025): משה צחור, איש חיל התותחנים, ששרת בצה"ל בתפקידים מגוונים, תחילה בחיל התותחנים עצמו בתפקיד פיקוד ומטה, ובהמשך בזרוע היבשה, ואח"כ במילואים במלחמה בזירות השונות, לוקח אותנו למסע שרותו הצבאי, בסדיר ואח"כ במילואים ומספר על האתגרים שניצבו בפניו ועל הדרכים שבחר להתמודד עימם, בעבר וגם שנים רבות אח"כ. עיקרו של בוחן המסלול אינו בכך שהוא מבחן כושר קרבי, אלא שהוא סמל להתגברות על קשיים ומכשולים ולהצליח, בדיוק כפי שמשה עושה ולכן בחר בשם זה לספר. בסוף ההקדמה כותב משה: "זה לא סיפור של ניצחונות בלבד. זה סיפור גם על כישלונות, על החלטות שגויות, על רגעים של בדידות ועל הכוח לקום ולהמשיך", וזה אולי המסר המרכז של הספר. משה, לוחם ומפקד ערכי, שפועל כדי לבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר, לעיתים מצליח ולעיתים נכשל, לפחות בפני עצמו, אבל בוחר כל הזמן להמשיך קדימה ולפני ניסיוני האישי הוא גם יכול היה להוסיף "ולומד לחיות עם ההחלטות שלי".

בין הסיפורים מופיעים שירים, חלקם קצרים וחלקם מונים מספר בתים. הם מוסיפים גיוון לסיפור, יש בה מיקוד, הדגשה על תחושות ורגשות. היא מאפשרת לקורא רגע של שהיה, בעיקר ברגש, ובכך מעמיקה את המסרים ואת ההתבוננות, לעיתים של הקורא אל תוך עצמו. הספר בנוי משמונה שערים, ובכל שער פרקים קצרים, ומכאן שניתן לעצור בכל עת, למרות שהקורא חש בצורך להמשיך ולקרוא כדי להשלים את הסיפור, לראות מה קורה הלאה בחייו של משה, של צה"ל והמדינה בתקופות הבאות. ברוב הפרקים, בעיקר אלה שבהם הוא מתאר אתגר שהתמודד עימו, הוא מסיים במתן המלצות מתוך המסקנות האישיות שלמד מהאירוע, גם אם פעל לאורן וגם אם לא. ההמלצות הן מסרים ממוקדים למפקדים, ואולי לאנשים בכלל, על האופן בו יכון להתמודד ולנצח אתגרים מסוגים שונים, של בין אדם לחברו, בין פקוד למפקד, בין אדם לעצמו.

אל"ם (במיל') שי שבתאי חוקר אסטרטגיה, סייבר וגם חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ממליץ על ספרו של וויליאם אוון (William F. Owen) - Euclid's Army: Preparing Land Forces for Warfare Today. ווילף בפי חבריו הוא קצין מילואים בצבא בריטניה שחי בארץ עם משפחתו הישראלית ומוכר היטב בקרב המומחים לענייני תורה צבאית. הוא תאורטיקן של הטקטיקה מהשורה הראשונה, והייעוץ שנתן לצבא בריטניה הוביל לשינויים בתפיסת ההפעלה של הכוח הלוחם. עתה - בלחץ חבריו ומשפחתו כפי שהוא מתאר - העלה את משנתו על הכתב. ב׳כתיבה קלאוזיביצית׳ מהמעלה הראשונה ומחוברת לקרקע (תרתי משמע) הוא עונה על השאלה כיצד להתכונן למלחמה עם האמצעים הקיימים כיום בידי צבאות מערביים. זהו ספר יסוד שראוי שיתורגם לעברית.

אורן האס מומחה לצבא וגם מתרגם ממליץ על ספרו של דיוויד בץ (David J. Betz) השלים את כתיבת The guarded age לפני 7/10 ופרסם אחריו. קריסת המכשול הבלתי מוגן (ולפיכך שאינו מכשול) לא שינתה במאום את התובנה המרכזית שלו: שלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין ומסך הברזל, אנו חיים בעידן שמאופיין בחומות, ביצורים ואמצעי אבטחה. בספרו הוא מסתכל על המרחב הצבאי, אבל לא פחות מכך- על זה האזרחי.

ממוצבי האסקו באפגניסטן שבהם חיילי הנחתים האמריקאים שולטים על ציר מס'1 באפגניסטן, מוצבים הנמצאים על תילים ש־2500 שנה לפניהם ישבו בהם חיילי אלכסנדר הגדול, בעלי אוריינטציה התקפית לא פחות, שביצעו את אותה המשימה - ועד שדות תעופה, הבנויים כמבצרים מסבירי פנים. בץ מנתח בכלים אסטרטגיים, תרבותיים, היסטוריים ואחרים את משמעות העידן בו אנו חיים, את משמעות הביצור והאבטחה, את המתקנים המוגנים ביותר עלי אדמות- חוות השרתים ומרכזי הנתונים שבהם תלויים החיים המודרניים, ואת השגרירויות האמריקאיות הבנויות באותו הגיון של טירות ימי־בינמיות. תשומת לב מיוחדת ניתנת כמובן למרחב האורבני, המתגלה דרך המשקפיים של המחבר כרצף ביצורים ומבצרים, תופעה שלא תפתיע כמובן אף ישראלי שחווה את המלחמה בעזה. מה הביא אותנו לעידן הזה, מה מאפיין אותו וכיצד תרבות משפיעה על אסטרטגיה ובאה לידי ביטוי בהיבטים טקטיים וטכניים - כל אלו בספרו של בץ.

הפורש הטרי מצה"ל אל"ם (במיל') גלעד אברילניג'י ששימש בתפקידו האחרון כראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל ממליץ על 'הצל של אנדר' מאת אורסון סקוט קארד: לפני הכל, אם לא קראתם עד היום את ׳המשחק של אנדר׳ אז תעצרו הכל ותקראו אותו. ואז תחזרו לכאן ורק אז תקראו את ׳הצל של אנדר׳. ועכשיו לביקורת ונתחיל מהפסקה המצוטטת הבאה:

״הקדשת שעתיים לוובאן...אתה חושב שאנחנו לא יודעים כמה מהר אתה קורא? לא ממש קראת את וובאן, נכון?״, אמר דימאק, אז אני רוצה לדעת מה כן עשית״.

״כן קראתי את וובאן וחשבתי עליו״.

״בסדר, אז על מה חשבת?״

״כמו שאמרת, על איך זה מתקשר למלחמה בחלל״. בין, קנה קצת זמן. מה באמת הקשר בין וובאן למלחמה בחלל?״

״אני מחכה״, אמר דימאק. ״תן לי את התובנות שהעסיקו אותך במשך שעתיים אתמול״.

״טוב, מובן שביצורים אינם אפשריים בחלל״, אמר בין. ״במובן המקובל, זאת אומרת. אבל יש דברים שאפשר לעשות. כמו המצודות הזעירות, כשאתה משאיר כוח גיחה מחוץ למבצר הראשי. אתה יכול להציב קבוצות של ספינות ליירט פולשים. ואפשר להקים מחסומים. מוקשים. שדות של סחופת שיגרמו התנגשויות בין ספינות שנעות מהר. דברים כאלה״.

דימאק הנהן, אך לא אמר דבר.

בין החל להתחמם. ״הבעיה האמיתית היא שבניגוד לוובאן, יש לנו רק נקודה חזקה אחת ששווה להגן עליה - כדור הארץ. והאויב אינו מוגבל לכיוון גישה אחד. הוא יכול לבוא מכל מקום בעת ובעונה אחת. אז אנחנו נתקלים בבעיית ההגנה הקלאסית, בריבוע. ככל שאתה פורש מגננותיך רחוק, כך אתה זקוק ליותר מהן, ואם משאביך מוגבלים, אתה מוצא את עצמך בתוך זמן קצר עם יותר ביצורים מכפי שאתה מסוגל לאייש. מה התועלת בבסיסים בירחים, בצדק, בשבתאי או בנפטון, כשהאויב אפילו לא חייב להגיע דרך המישור האקליפטי? הוא יכול לעקוף את כל ביצורינו, כמו שנימיץ ומק׳ארתור השתמשו בדילוגים דו-ממדיים מאי לאי נגד הגנת העומק של היפנים במלחמת העולם השנייה. רק שהאויב שלנו יכול לפעול בשלושה ממדים. לכן אין לנו אפשרות למצות את הגנת העומק. ההגנה היחידה שלנו היא גילוי מוקדם, וכוח יחיד ומעובה״.

היכולת לחבר בין וובאן בן המאה 17 לבין מלחמה בחלל יכולה להקסים כל קורא צבאי שלמד את המקצוע הצבאי במכללה לפיקוד טקטי. וזאת הייתה אחת הפסקאות שכבשה אותי. ספר המופת ״הצל של אנדר״, יצא בשנת 1999 ומחזיר אותנו לעולם של ״המשחק של אנדר״ (שיצא ב־1985) אך הפעם העלילה עוקבת אחר הדמות האניגמטית והמרתקת של בּין. סקוט קארד הולך איתנו במשעול העלילה של ״המשחק של אנדר״ אך מספר בפועל את כל הסיפור מחדש. מעטים האנשים שיכולים לחצות את אותו הנהר פעמיים, וסקוט קארד מצליח בכישרון בלתי מבוטל לכתוב כאן ספר מצוין המשלב מדע בדיוני לצד הגות צבאית מבריקה.

באופן כללי יותר, אפשר להצביע על ״המשחק של אנדר״ ו״הצל של אנדר״ כמאבק רעיוני בין פיקוד-מבוזר לבין פיקוד-פרטני. לאורך שני הספרים, מתוארים שני הגאונים הצבאיים הצעירים הללו כמי שדוגלים בגישת פיקוד מבוזר ומאמנים את מפקדי המחלקות שלהם לפעול באופן עצמאי תוך הבנת כוונת המפקד. אלגוריה מצומצמת למאבק בצורת פיקוד שמתבטאת גם במאבק הבין גזעי המתואר בספר. בין הפורמיקים (״הבאגים״ – יצורים דמויי נמלים בעלי טכנולוגיה עילית) הפועלים כהרחבה לחשיבה של מלכותיהם, השולטות הלכה למעשה בכלל פעולות המושבה ובכל תצורת ההתקפות שלהם (בלי ספוילרים!) לבין בני האנוש המסוגלים לפעול באופן משותף למען מטרה אחת אך כל אחד מהם הוא אינדיבידואל בפני עצמו.

כמובן, שהיכולת לבצע פעולה משותפת ולפקד בפיקוד מבוזר מוכוון משימה דורשת יכולת מנהיגות משמעותית. והן אנדר והן בּין מדגימים את אותה מנהיגות. רק שהמנהיגות של השניים שונה. בּין הוא ״מכונה״. מפקד בעל יכולת אינטקטואלית עילית, שלא שוכח דבר וחדות מחשבתו היא הרבה יותר מן הנורמה. מבלי לעשות ספוילרים, היכולת שלו היא מוזרה בעיני פקודיו ולצד גילו הצעיר מאוד (באופן כללי ניתן להגיד שמחבר הספר לקח כאן לקצה את סוגיית גיוס ילדים ללימודי צבא. אנדר מגיע לאקדמיה בחלל בגיל 6 ואילו בּין בגיל 5) הדבר מהווה מכשלה עבורו. ובּין מצביע על זה בעצמו, ובכך מבליט סוגיה מנהיגותית מרכזית: ״ההבדל המשמעותי היה האופן שבו הוא (אנדר) הוביל את האחרים. הוא זכה במסירותם העזה במקום בציות המהול בטינה קלה שבּין קיל, וזה עזר מהרגע הראשון. אבל הוא גם זכה במסירות זו בכך שהבחין לא רק במה שהתרחש בקרב, אלא במה שמתרחש במוחם של מפקדיו. הוא היה קפדן, לפעמים אפילו עוקצני, והבהיר שהוא מצפה ליותר ממיטב יכולתם. ועם זאת הייתה לו דרך להטעים מילים מסוימות, להפגין הערכה, התפעלות, קרבה. הם חשו שהם מוכַּרים למפקד, שלכבוד מצידו הם נזקקו. בּין פשוט לא ידע לעשות את זה. עידודו תמיד היה גלוי יותר, כבד ומגושם מעט. היה לו פחות ערך בעיניהם, מפני שתמיד נשא תחושה מחושבת יותר. הוא היה מחושב יותר. אנדר פשוט היה...עצמו. סמכות נבעה ממנו כמו נשימה״.

לסיכום, ספר נפלא. שנקרא בנשימה עצורה. מלא בסוגיות צבאיות, מעיניים נבונות של סופר מצוין שיודע את העבודה. ואם אפשר לסכם את חלקי בסיכום השנה בעוד ציטטה אחת נהדרת מן הספר, הפעם של נפוליאון: ״הדבר היחיד שמצביא באמת שולט בו הוא צבאו – אימונו, המורל שלו, מידת האמון, היוזמה והפיקוד ששררו בו, ובמידה פחותה מאלה האספקה, המקום, התנועות, הנאמנות ואומץ הלב בקרב. מה יעשה האויב, ומה יביא הגורל, אלה בזים לכל תוכנית. המפקד חייב להיות מסוגל לשנות את תוכניותיו בחטף עם הופעת מכשולים או הזדמנות. אם צבאו אינו מוכן ומזומן להענות לרצונו, כל פיקחותו יורדת לטמיון״.

עדי לרנר עורך 'מערכות' ממליץ על ספר קצת מחוץ למסגרת, אבל לו מותר: "על הנגב יורד ליל הסתיו / ומצית כוכבים חרש חרש / עת הרוח עובר על הסף / עננים מהלכים על הדרך". עכשיו קחו את אדמות הנגב משיר "הרעות", ומקמו אותם אי שם במדבריות קזחסטן. המסר נותר זהה.

הספר 'והיום איננו כלה' מאת צ'ינגיז אייטמטוב (עם עובד, 1994) מספר סיפור פשוט לכאורה על חברות אמיצה בין אחד הפועלים ידיגיי ז'אנגלדין, לידידו הזקן קזנגפ אסנבייב. חברות שעומדת למבחן כאשר האחרון הולך לעולמו, ויש להוליך את גופתו עשרות קילומטרים לטובת קבורה דתית בבית עלמין.

השפה התיאורית, שכמעט אין משתמשים בה היום, מכניסה את הקורא לאותו מסע במדבריות שכוחות אל, והופכת את המסע למשותף לקורא ולהולכים בו. ספר עם שפה קולחת, של פעם, שמומלץ לקרוא אותה גם היום.

עמרי אדומי חוקר במחלקה להיסטוריה בצה"ל וגם קמ"ן חטיבה במילואים בעברו הלא רחוק ממליץ על: ספרם של תא"ל ש' וד"ר ק' – 'נצראללה – אגדות לא מתות(?)' (מערכות ומשרד הביטחון, 2025) - ייחודי על מדף הספרים הישראלי. מעט מדי מנהיגים ערביים זכו לביוגרפיה שהתפרסמה בישראל, האחרונים שבהם היו ככל הנראה ערפאת וסדאם חוסיין. הספר מאפשר לנו היכרות מעמיקה עם נצראללה ולהבין כיצד הפך לאחד האנשים הבולטים בעולם הערבי. כל זאת על רקע אירועים בלבנון שרובם לא זכורים או לא ידועים לקורא הישראלי. מקלה על כך הכתיבה שהיא נושאית ולא רק לפי סדר כרונולוגי של ההתרחשות. הדבר אמנם יוצר לפעמים חזרתיות, אבל מקל בהבנת הקשרים שונים.

חייו של נצראללה שזורים באירועים המרכזיים בלבנון מסוף שנות השבעים ואילך. כשקוראים את הספר קריאה רציפה מתקבלת דמות שונה במעט מזו שהצטיירה לנו כישראלים –מנהיג ערבי חזק, שמכיר אותנו היטב ופועל בערמומיות. לפתע, מתברר כיצד כל הבעיות העדתיות, הפוליטיות והכלכליות הגבילו לעתים את נצראללה לצד מספר אירועים בהם בטחונו העצמי המופרז בכוחו ובהיכרותו את יריביו הכשילה אותו ולא רק ב־2006 או מפרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ועד חיסולו על ידי ישראל (ספויילר?). בשנים שקדמו למלחמה, מעמדו של נצראללה כ'מגן לבנון' הלך ונשחק וחלקים גדלים בציבור הלבנוני ראו בו במקרה הטוב – דמות צינית שנוהגת באלימות כלפי יריביה (לדוגמה - חיסול אלחרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר או תמיכתו באסד) ובמקרה הרע – שליחה של איראן. או כפי שאמר עליו יריבו הפוליטי סמיר ג'עג'ע "תעודת הזהות שלו היא הסממן הלבנוני היחיד של מנהיג חזבאללה." כתוצאה – התרבו מקרים בהם קבוצות שונות בלבנון אתגרו את חזבאללה בעוד אנו זוכרים בעיקר את האירועים שאתגרו את ישראל, כמו האוהל בהר דב במאי 2023.

לסיכום – הספר מאפשר לנו היכרות עם דמותו המורכבת של נצראללה ולצד זאת, הבנה טובה יותר של שכנתנו מצפון – על שלל בעיותיה.

בנימה אישית – עם פרסום הספר היו ביקורות על כך שקצין מכהן מפרסם ספר מסחרי. ראשית, ספר בהוצאת מערכות איננו מסחרי במובן הרגיל – אלא הוצאה מטעם הצבא שמטרתה המרכזית העשרת ידיעותיהם של מפקדי צה"ל ובכך לדעתי הספר עומד היטב. יתר על כן, המפקד אינו מופיע בשמו, כך שקשה לטעון שיש פה פרסום עצמי. שנית, אם הספר נכתב ברובו בזמן לימודיו של המפקד במכללה לביטחון לאומי (ולצד כך שיש מחברת שנייה – ד"ר ק') – מעיד הדבר שאכן מיצה את זמן לימודיו, ובכן, ללימודים. הלוואי שקציני צה"ל ירבו בקריאה ובכתיבה על יריבינו, על ההיסטוריה שלנו או על מלחמות אחרות (רחמנא ליצלן, גם בשפות הגויים).

ד"ר אייל ברלוביץ חוקר צבא והיסטוריון מספר כי: בשנה האחרונה יוצא לי לקרוא מסמכים וספרים שדוד בן גוריון כתב במהלך שנות הארבעים והחמישים. בן גוריון ניסח את המשפט שלדעתי צריך לעמוד מול עיינינו בכל עת:  "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". אחרי יותר מידי ימי מילואים אני חושב שאנחנו קצת חורגים מדברים אלו.

השנה אני ממליץ בחום על לב אל לב (משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1977) שמבוסס על מכתבים של הורים שכולים לדוד בן גוריון ומבן גוריון אליהם. האנושיות שלו כולל לאנשים שלא מסכימים איתו או מקטרגים עליו הצבא והממסד הביטחוני. בן גוריון עונה למשפחות שכולות בכבוד, באנושיות וללא מסכות. אם אינו מסכים הוא כותב ומתפלמס אך לא מזלזל. יש משהו קסום במדינה שבה ראש הממשלה מקפיד לקרוא מכתבים של הורים ולהגיב להם. מעל הכל יש בי געגוע לתקופה שבה ראש הממשלה התווה דרך באמצעות דוגמה אישית בהליכותיו ובמילותיו.

עד החטוף האחרון

עד סוף הקיץ אדע את התשובה,

את פשר הקולות אלמד,

את כל החלומות,

אפתור את הפחדים

בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.