אנחנו [לפחות אני] הרי תמיד מתקשים לראות את העולם, את החיים וגם את עצמינו אנו, מנקודת מבטו של האחר. הדבר בעיקר קורה כאשר מדובר בסכסוך ובמאבק. החל מבני ובנות הזוג, דרך שותפים או יריבים לעבודה ולעסקים. ובפוליטיקה גם, ברור. וכמובן הדבר מחמיר ומסלים כאשר עניינינו בסכסוך בין דתות, תרבויות, עמים ומדינות. כך לפחות אני חושב. אחת הסיבות לכך היא חוסר ההבנה הנובע מבורות אודות הצד השני. ממידע בסיסי, כמו הבנת השפה, התרבות, הספרות, השירה וגם המצוקות והתשוקות והשאיפות האישיות והקבוצתיות. הצד השני שהוא מהקשיים להכרה ולהבנה [לפחות עבורי] הם הפלסטיניים. זאת למרות שאנחנו שכנים צמודים, יריבים מושפעים החיים במה שכינה, יובל פורטוגלי, יחסים מוכלים. נרצה או לא נרצה זה גורלנו, המאבק על האדמה:
"רק בנקודת אחת נגרר אבו-עיסא לדבר על הישראלים. הוא אמר: "לא איכפת לי מי שולט. כולם רעים. קודם היו התורכים, אחר-כך הבריטים, אחר-כך היו הירדנים, ועכשיו ישנם הישראלים. כולם רוצים את הכסף שלנו, והתורכים הכריחו אותנו להתגייס לצבא. אבל מעולם לא הייתה לנו ממשלה שרצתה לקחת את האדמה שמתחת לכפות רגלינו".
בחודשים האחרונים עסקתי מעט באינתיפאדה זו שלא ידעה שהיא הראשונה, וקראתי קצת בעניינה [למשל אינתיפאדה של שיף ויערי; עקדה של יהודה מאיר; האינתיפאדה של שלו; ועוד חומרים שלא פורסמו לציבור]. אין ספק שהמבט שלי הוא חד צדדי. שתי סיבות לכך. הראשונה שאני לא קורא ערבית, והשנייה שהמבט שלי הוא רובו מנקודת מבט צבאית-טקטית כמי שהיה מ"מ ומ"פ במהלכה. לכן שמחתי [לא בטוח שזו המילה הנכונה] לקרוא את הדברים המאתגרים והלעומתיים של רג'א שחאדה ב'הדרך השלישית' (אדם, 1982 [תרגום מאנגלית סנאית גיסיס]). כמו שהופתענו באוקטובר 1973 למרות שהכול היה מול עינינו, כך נדמה שקרה בדצמבר 1987. הרמזים העבים בדמות הפרות סדר והתקוממות אזרחית וגם הטרור שהיו לכל אורך השנה או השנתיים שקדמו ל'פריצתה' היו צריכים להסביר לישראלים שמשהו הולך להתרחש והוא יהיה אחר.
