במעלה הדרך לגיהינום

זריעת תפוחי האדמה בשדות ניר עוז

בבוקר אני מגיע לניר עוז להדריך סיור בין חורבן לתקומה. לפני הכניסה אני פונה ימינה מערבה בדרך היורדת לכיוון הגבול. לא ניתן שלא לחשוב על כוח הנח'בה שעלה בדרך מהגבול על אופנועיו וחדר דרך השער הצפוני. מולי מגיע עם רכבו דני. שנינו קברנו את אבותינו בשבוע שעבר. מבעד לחלונות אנחנו מברכים אחד את השני. דני מספר על דחיית זריעת החיטה לשחת עבור הרפת. ענייני גשם ומים. דני עבד עם אבא שלימד אותו מה שהוא ידע על חיטה, שדות ועבודה. דני החליף אותו כאשר פרש מהעבודה השוטפת. אני נזכר כמה אבא היה מאוכזב כאשר דני החליט לעבוד בשדות זרים. "עד שלימדתי אותו, את מי נכשיר עכשיו", אמר לא במילים הללו. חשתי את כאבו, גם על כך שאני לא המשכתי את דרכו, ואת דאגתו לאובדן הידע. "אף אחד לא עולה היום על הטרקטור בגיל 19, ועובד במקום אחד במשך 60 שנים", ניסיתי לנחם אותו, "הוא יעבוד כמה שנים במקומות אחרים ובסוף יחזור לשדות ניר עוז." הנה דני בשדות ניר עוז.

אנחנו נפרדים ואני ממשיך לכיוון חלקות הגבול. תאילנדים זורעים תפוחי אדמה. ערוגות חדשות וישרות. מישהו עומד ומצלם. אני שואל לשלומו ומוסיף ששדה שנזרע הוא המראה האסתטי בעולם. מסתבר שהוא צלם מרמת גן, אבל נולד בקיבוץ איילות. "לינה משותפת" הוא מחייך. אני מזמין אותו לסיור ב"אתרי ציר דאלאס", ואנחנו נוסעים דרומה בין החלקה לגדר התלתלית וזיכרונות משמרות הלילה מלפני 40 ויותר שנים צפים. ליד המקום בו נפגע טנק 3 בפיקודו של עומר נאוטרה, מחנה קטן. כמה כלי רק"ם, אוהלים ונגמ"שי מרגמות. שני חיילים מגולני מספרים לי על מחלקת המרגמות שנפגעה קשה ב-7 באוקטובר. הם הגיעו לאחר מכן למסייעת. ירו מאות, אולי יותר פגזים בצפון ובעזה. לא, הם לא יודעים מה קרה כאן ב-7 באוקטובר. אני מספר בקצרה, אבל האם הם מסוגלים להכיל משהו שקרה לפני שנתיים, עם מה שעברו?

אנדרטה לזכרו של סשה נסטרנקו

אני מראה לצלם את האנדרטה המנופצת לזכרו של אלכסנדר (סשה) נסטרנקו בצומת ביר גרא. בראשית מארס 2002. כוחות של חטיבת גבעתי נכנסו דרך קו דיווח 169, ברגל, על גבי נגמ"שים ועם טנקים. הייתי אז סגן מפקד החטיבה. במהלך המבצע נהרג קצין מגדוד הסיור – סגן פיני כהן מירי טנק. בזמן שניהלנו את פינוי של פיני ואת הנחתת המסוק, עבר סיור של גדוד המילואים שעסק באבטחת הקו. תוך שהם שואלים האם ניתן לסייע, קיבלו אנשי הסיור הודעה על חדירה באזור קו דיווח 179, בקצה חורשת ביר גרא. הסיור מיהר לנקודה ונקלע למארב המחבלים שפתחו באש מטווח של כ-10 מ' מקצה החורשה. הרמטכ"ל אמר כשהתקרית הוצגה לו, שתגובת הכוח שירד מהבט"שית הייתה טובה בסך הכל, אבל חסרה הסתערות והמחבלים נסוגו בחזרה לרצועה. בקרב נהרג נהג הבט"שית נסטרנקו. חבריו הקימו לזכרו אנדרטה בקצה החורשה. עכשיו אין חורשה, והשלט שבור. בעבר הייתה כאן גם שלדתו המעוכה של ג'יפ קמב"ץ חטיבה 7 במלחמת ששת הימים יוסי בן-חנן. עם הכרזת "סדין אדום" החלו טנקי החטיבה שועטים על הציר לכיוון חאן יונס ורפיח, ואחד מהם עלה ודרס את הג'יפ. נהגו יהושע-ישראל (יושקה) גייסט. הוא החלל הראשון בחזית הדרום. ג'ון הקים לפני שנים אנדרטה על בסיס הג'יפ לזכרו. גם שרידיו והאנדרטה נמחצו על ידי דחפורי צה"ל באחת הזדמנויות. השרידים אינם.

ביר גרא

אנחנו חוצים את השדה המדוסק לעבר באר גהר או ביר ע'רא. זו באר שלצידה שתי בריכות, תעלות בטון ושרידי מתקני שאיבה. הבאר מדופנת בבלוקים, על פיה בסיס למשאבה ולכל עומקה קורות ברזל וצנרת ברזל חלודה. פעם ניצבה הבאר בתוך חורשה שנטעה קק"ל, אבל זו כאמור חושפה על ידי צה"ל באחת הזדמנויות, באחד מסבבי הלחימה. חששתי שגם הבריכות והמתקנים החיצונים הושמדו בכפות דחפורי צה"ל במהלך המלחמה האחרונה, אבל הם ניצבים על כנם. עליהם חרוטים פסוקים מהקוראן, ובהם: "פתי זכור את אלוהים ושליחו ואל תשים לב למי שמסיח את ליבו."[1] היו שנים שצעירי הקיבוץ ניסו להקים בוסתן ופינת פיקניק ליד הבאר. היו היו. בתוך אחת הבריכות מכונית הפוכה על גגה. מספרים שזו מכונית גנובה שננטשה בשדה לפני 14 שנים, ואלעד קציר השליך אותה לבריכה. אנחנו מצלמים ויוצאים.

במעלה ציר "דאלאס"

הצלם נפרד, ואני עולה על הדרך מזרחה. מכאן הגיעו מרבית המחבלים לניר עוז. זהו כביש הביטחון מכונה במפות צה"ל ציר "דאלאס" והוא מוליך מניר עוז מערבה עד הגבול. בשבעה באוקטובר, הדרך הצרה היא קו רכבת של מרצחים ובוזזים הנושאים את שללם החי, המת והדומם לתוך הרצועה. מצדי  ציר דאלאס השדות נפרסים. תלמי תפוחי האדמה המתחילים להציץ, חלקות המוכנות לזריעת החיטה, קונועים, ערמות זבל עופות. אני מבחין בנוסף לעורבים השולטים בערמות, בנחליאלים, בעפרונים מצויצים ואולי בדרורים. מבריכות הביוב ממריא צמד סיקסקים. פה ושם על הכביש סימני פגיעות פגזי מסק"ר, אבל אם אתה לא יורד עד הגבול אלא מסתכל מזרחה, לא תדע מה היה כאן לפני שנתיים.

בריכות המים הסתומות של הרכבת

בנקודת גובה 115 בצמוד לכביש הביטחון, לא רחוק מבריכות הביוב ומחלקת "נקודה ירוקה" - אקלום צמחים מדבריים של רן, מצויות שתי בריכות עגולות סתומות שקוטרן כ-5 מ', הבנויות מלבנים שרופות, הן קשורות למתקני קו הרכבת רפיח-שלאלה-באר שבע. קו זה נסלל במלחמת העולם הראשונה על ידי התורכים, והמשיך לפעול עד 1927 תחת שלטון המנדט. בנעוריי אבא היה מצביע על השפעת המסילה בעודה חוצה את חלקה 11 ומשם מזרחה דרך חלקות 6 ו-7 על הצמיחה של הגידולים השונים גם כעבור עשרות שנים.

הזרים מתייבשים

בבית הקברות, אני עומד רגע לפני ערמת הזרים המתייבשת, וממשיך למגרש החנייה ליד חדר האוכל להמתין לקבוצה. חיילים יורדים משני אוטובוסים לסיור. לשאלתי, אחד הלוחמים אומר שהם מסיירת גבעתי. "גם אני הייתי בסיירת", אני אומר לו. הוא מסתכל על הזקן שעומד מולו, "כנראה במחזור אחר". "כנראה", אנחנו מחייכים. מאחד האוטובוסים יוצא הנהג. "מה יהיה עם מכבי חיפה", אני מנסה לפתוח בשיחה על בסיס הצעיף שבחלון האוטובוס. "על הפנים, אולי במשחק הבא", הוא משיב, ואז אומר: "עבדתי בניר עוז הרבה שנים, הייתי נהג משאית, עבדתי עם סעיד ועם זלמן." "אני הבן של זלמן". הוא מתרגש, "אני מרהט, עבדתי בחיטה, בבוטנים". ולפני שאני שואל אותו, איזה כינוי אבא הדביק לו, הוא אומר: "קוראים לי סמיח, וזלמן קרא לי שמחה. איך אהבתי אותו, כמו את אבא שלי." הלב שלי נקרע בפעם המיליון.

עד החטוף האחרון

את תטילי מבט כחכה

את עוצבי מעיני לא ימשה הוא

כי לא לי את לילות מחכה

לא אלי בדידותך נמשכת

[1]  אמנון ליבנה, חבל אשכול – סקר נוף ומסלולי טיול, ספרית מעריב, 1988.