מת אב ומת אלול ומת חומם
- בעז זלמנוביץ
- 7 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה. (נתן יונתן, נאסף תשרי)
השנים הראשונות של ניר עוז היו מאבק הישרדות, רבים חברי הגרעין המייסד עזבו. מקורות פרנסה היו מעטים. בשנת 1961 הופסק השירות הרפואי למספר קיבוצים בגלל חוב לקופת החולים, וביניהם ניר עוז.[1]

היו אלה שנות בצורות חריפות, הגשם סרב להגיע. בעשורים האחרונים הספקת המים לחקלאות ובכללם מי השופכין של גוש דן (השפד"ן) אפשרה לחזק את תחום גידולי השלחין – חקלאות מבוססת השקיה. אבל היישובים החקלאיים היו ועדיין תלויים במכסות המים, ובפיצויים ממשלתיים שמבטחים את ההשקעה שלעיתים לא נקצרת. בשנת 1961 נקבע בתקנות 'בדבר פיצוי נזקי בצורת' שפרסם שר האוצר פנחס ספיר, קו גיאוגרפי שזכה לכינוי "קו הבצורת"[2] – המשרטט את המרחב שבו זריעת שטחי פלחה היא בסיכונו של הזורע. הזורע בדמעה יקצור בקינה ופיצויים לא יקבל. שטחי ניר עוז הם מתחת לקו שעבר מדרום לנירים ומצפון למגן. דבר שלא שיפר את החוסן הכלכלי של הקיבוץ הצעיר, שנדרש בעצם לקראת מזרע 1962 בהוראת שר החקלאות משה דיין לחסל את הענף, מבלי שקיבל אפשרות להקים מקורות פרנסה חליפיים. הללו, כהרגלה של מדינת ישראל, היו באחריות משהו אחר, במקרה זה הסוכנות היהודית.[3] גם בחורף 1963 נמשכה הבצורת החריפה ויישובי הנגב נאלצו לעלות למרעה בצפון, ובמקרה של פרות ניר עוז לנדוד עד הר הגלבוע.[4] הבצורות לא פסקו, והמאבק להוציא את המירב מהשדות ומהממטרים המעטים נמשך על ידי אנשי השדה גם בעשורים הבאים.[5]

בשנת 1957, בגיל 19 כתב אבא, אריה זלמנוביץ, 'זלמן' שהיה מאנשי קן חיפה בגרעין המייסד להוריו שהוא יוצא לקורס פלחה. זה היה ייעודו בחיים: להיות מגדל חיטה ואיש גידולי השדה במשך עשרות שנים. בגיל 85 וחצי היה אבא לבדו בדירתו הצנועה. אמא רות נפטרה שנות רבות קודם ואנחנו שני בניו עזבנו את הקיבוץ. לבד אבל לא בודד. אנשי ענף גידולי השדה היו משפחתו הקרובה. גם אם לא יצא לשדות, יום יום התייצב בשעת בוקר לבוש בבגדים הכחולים ב'חדר שלחין' או במוסך, לשתות קפה, להיות בחברה, לספר סיפורים לכל מי שרצה, וגם לעתים למי שלא רצה, אבל כיבד את האב המייסד בשמיעת האגדה מהעבר והעצות החקלאיות של ההווה. אנשי הגד"ש דאגו לו במידה ולא הגיע בבוקר, הסיעו אותו לקופת חולים ושמרו עליו.

בבוקר 7 באוקטובר נכנס אבא לממ"ד. כבר חלש בגופו, לא היה יכול לסגור ולהחזיק את ידית דלת הממ"ד הסרבנית. מבין שהמצב שונה מ"סבבי" העבר, אך מקווה לטוב, יצא למטבחון הצנוע להכין קפה ולהביא בקבוק מים לממ"ד. בשעה 09:26 אמר לי בשיחת טלפון אחרונה, שלצורכה יצא לרגע מהממ"ד, שיש מחבלים בקיבוץ והוא צריך להיכנס למחסה. וזהו. ניתן להעריך בדיעבד, בסיוע תצלומי המחבלים, סימני הדם והסיפורים שסיפר לחטופות וחטופים ששהו אתו בבית חולים 'נאצר' בחאן יונס, שלפני השעה 10:00 נכנסו המחבלים לדירתו, הכו אותו בראשו, ושאלו אותו "האם הוא רוצה לחיות או למות במקום". אבא העדיף לחיות. סימני הדם מוליכים מהממ"ד אל המקלחת שם נחבש ראשו. כמו נוספים, הורכב על אופנוע כרוך בין שני מרצחים, חולף בשדות אותם זרע וקצר 65 שנים לתוככי רצועת עזה, לעבר חאן יונס שממנה לא שב.
גשם כבד ירד בנובמבר ודצמבר 2023, אבל אז פסק. עונות הגשמים של השנתיים האחרונות היו שחונות. אבא בטח היה היה מסתכל אל השמיים בתקווה.
עד החטוף האחרון
איפה היית ילדי תכול העין,
איפה היית ילדי הקטן?
טיפסתי על ראש ההרים ועברתי,
הלכתי בכביש הראשי וזחלתי.
בתוך יערות עמוקים הסתתרתי.
יצאתי אל חוף האוקיאנוס שמת לי.
נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי.
[1] https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1961/11/08/01/article/99/?srpos=60&e=-------he-20--41--txt-txIN%7ctxTI-%22%d7%a0%d7%99%d7%a8+%d7%a2%d7%95%d7%96%22-------------1
[3] https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1962/08/28/01/article/86/?srpos=328&e=------196-he-20--321--img-txIN%7ctxTI-%22%d7%a0%d7%99%d7%a8+%d7%a2%d7%95%d7%96%22-------------1
[4] https://www.nli.org.il/he/newspapers/hrt/1963/02/28/01/article/50/?srpos=133&e=-------he-20--121--txt-txIN%7ctxTI-%22%d7%a0%d7%99%d7%a8+%d7%a2%d7%95%d7%96%22-------------1
[5] https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1963/04/03/01/article/43/?srpos=71&e=-------he-20--61--txt-txIN%7ctxTI-%22%d7%a0%d7%99%d7%a8+%d7%a2%d7%95%d7%96%22-------------1 https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1963/04/03/01/article/43/?srpos=71&e=-------he-20--61--txt-txIN%7ctxTI-%22%d7%a0%d7%99%d7%a8+%d7%a2%d7%95%d7%96%22-------------1





בועז יקר, קשה מנשוא התמונה של החטיפה, נגמרו לי המילים! עדנה כ"ץ
בועז יקר, זוכרת את אבא שלך מקן חיפה, גדוד נירים. שמי לפני נישואי הוא כרמלה ממן. נישאתי לדן לכיש ממייסדי קיבוץ דביר. עזבתי את הקיבוץ עם ילדי אחרי מלחמת יום הכיפורים.
מה נורא היום הזה, 7 באוקטובר. שנתיים אחרי.