גשם כבד עומד ליפול?

בעז זלמנוביץ
14 בנוב׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: לפני 7 ימים

An old, weathered house with graffiti stands surrounded by leafless trees and shrubs on a dirt path. Overcast, desolate atmosphere. — צריף

A rusted metal cyclist sculpture stands on a hill, surrounded by poppy decorations. Clear sky and a hilly landscape with trees in the background. — פסל לזכרו של רוני לוי ז"ל

שישי בבוקר אני נוסע להדריך סיור בניר עוז. גשם כבד יורד בכביש החוף. נזכר באמצע נובמבר להגיע. ברדיו מדבר איציק גואילי אבא של רן שוטר יס"ם שנפל בקרב ליד עלומים, נחטף והוא עדיין מוחזק בידי החמאס. הלב נצבט מדבריו של האב ומחששו שלא ימצא הבן. גם דרור אור וסותטיסאק רינטלאק עדיין שם. מני גודארד מבארי הושב חלל אתמול, כך שהם נותרו שלושה. ליד בארי אני מחליט להיכנס לבית הקברות. עד עכשיו נמנעתי. יש לנו מספיק קברים משלנו, וגם כך נפשי לא עומדת בעומס. אבל אני נכנס. הנה המקום המוכן למני סמוך לאשתו איילת שנרצחה גם היא ב-7 באוקטובר, והנה המקום המצפה לדרור ליד אשתו יונת גם היא מנרצחי בארי. בחלק המערבי של בית הקברות משה משדרות ושני הודים יוצקים את הבטון על קברו של יוסי שרעבי. "אתה דומה לאבא שלך", הוא אומר אחרי שאני מסביר שאני מטרגדיה אחרת. אנחנו הולכים לקצה המתלול שמחוץ לבית הקברות, הוא מתעקש להראות לי את חיתוך הברזל שעשו לזכרו של רוני לוי בן 80 שהיה רוכב אופנים מושבע. משה מספר שהכיר רבים מחברי בארי, עכשיו הוא יוצק בטון על הקברים. אני ממשיך מגיא ההריגה של בארי לזה של ניר עוז.

Architectural blueprint with rectangular structures and dashed lines on yellowed paper. Hebrew text and numbers are visible. — שרטוט של ניר עוז 1960 - הצריפים בפינה השמאלית למעלה

נמשך לעבר החצר הראשונה, אל הצריפים שמסודרים בח' מסביב למגרש. בנימין יסעור (בנג'ילה) חבר גרעין שיועד לקיבוץ מגן, אך בתחילה היה חלק ממקימי ניר עוז, כתב בספרו ('האוחז באמת הבניין') גם על ימי ניר עוז הראשונים: "התנהלנו בתנאי צבאי ארעי, אך במקביל פעלנו להקמת הקיבוץ. נוסף על צריף החדר אוכל הוקמו הצריפים הראשונים במתכונת מחנה צבאי, שבמרכזו רחבת מסדרים ותורן להנפת הדגל." הצריפים בלו ונשחקו ושימשו למגורי צעירים ומתנדבים, למחסנים, למשרדים וגם היו לשימוש חלק מאמני הקיבוץ. בשבעה באוקטובר נשרף צריף שאחד מחדריו שימש כסטודיו של הקטור רויטמן והיצירות שנשמרו בו אבדו. בצריף אחר שנשרף, היה 'מחסן טיולים' שאבא היה אחראי עליו שנים רבות. עוד זיכרון מימי הצניעות והשיתוף כשציוד הטיולים - שקי שינה, אוהלים, תרמילים וכלבי גז, וכלי אוכל ובישול היו קולקטיביים ומושאלים ליוצאים טיולים השנתיים, לטיולי התנועה ולנופשים המשפחתיים. ריח המחסן הטחוב עולה באפי למרות שהוא איננו.

Rubble and debris on dirt path with trees and streetlamps. Overcast sky. Text "Galaxy A73 5G" visible. Mood is desolate. — הצריפים השרופים

מגרש המסדרים היה למגרש הכדורגל. הימים שבהם הייתי שותף למשחקים בשנות 80, בעיקר כמכסח בהתאם ליכולת הכדרור המוגבלת שלי חוזרים במעומעם. משום מה אני נזכר בשפר שהיה מהבולטים במגרש. שפר עשה מה שנאמר לדורות של קיבוצניקים לא לעשות: לא להתחתן עם מתנדבת. הוא חי בדנמרק. גם איציק אלגרט שהיה מגדולי אולי גדול שחקני המגרש הצנוע, ושראה כניצחון באם הצליח להעביר לכל שחקני הקבוצה היריבה את הכדור בין הרגלים, הקים משפחה בדנמרק, אבל חזר לניר עוז. איציק נחטף ב-7 באוקטובר, הופקר ונרצח. אני נזכר גם בדייב שהגיע מאנגליה ולקח אתו את בתיה אחרי כמה שנות מגורים בקיבוץ. בשבעה באוקטובר היה בנם דניאל דרלינטון בחופשה בניר עוז עם ידידתו קרולין בוהל. שניהם נרצחו. למה המחשבות נודדות תמיד אל יקירנו שנרצחו?

עוזב את הצריפים והמגרש, לא שניתן להתרחק מהזיכרונות, והולך לעדי לשתות ולאכול משהו. היא לא עזבה את הקיבוץ אחרי הטבח, ומתמידה בו. במרבית הפעמים כשאני מגיע לניר עוז, אני נכנס, בכל זאת בת קבוצה ויש לה קפה. "מה עם מעבר דירה"? אני שואל. "כנראה עוד חודש-חודשיים". "ומה עם העצים בגינה שלך?" "זה התנאי לעבור," היא משיבה. לפני שאני יוצא לסיור, היא שואלת: "עד מתי תמשיך עם הסיורים?" עדי לא מתלהבת מהם, בלשון המעטה. אנשים זרים מסתובבים לך בבית. "עד שניר עוז יחליטו להפסיק אותם", אני משיב. "אבל למה לך להדריך?" היא מקשה. אני מתחבט בשאלה. "אני חש שזו חובה שלי לקיבוץ ולאבא", עניתי, "ואולי זה הקשר האחרון שלי לקיבוץ, ואני מפחד לאבד אותו". "אז תתנדב בנוי", יש לה את המילה האחרונה.

A group of children stand on a metal structure, some peering through bars. The sky is clear. Text in Hebrew is above them. Image has a blue tint. — שער - 'אני מניר עוז'

אחרי הסיור אני שותה קפה במרפסת אצל אולה וניר שחזרו לקיבוץ. כשקראתי את טיוטת הספר של סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה - 'אני מניר עוז', כתבתי לסיון שהדברים שאמרה להן אולה: "ניר עוז זה נ.צ. אבל לא רק. אני לא יודעת אם אפשר לומר שכל מקום בו תהיה הקהילה יהיה ניר עוז. אבל באותה מידה אני בחוסר וודאות לגבי המקום. אני כן יודעת שגם אם הכל לא ברור, החוסר של ניר עוז הוא קשה. ניר עוז זה בית. ואני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה שנבנה אותו מחדש. קיבוץ חזק ויפה. אני מקווה שהתנאים במדינה יהיו כאלה שיאפשרו להרבה אנשים לחזור." - הדברים הללו צריכים להיות המוטו של הספר. והנה הם חזרו וניר מטגן פלאפל בשישי בצהריים. אני מביט בדשא הירוק ובבתים ואומר: "אם לא היה קורה השבעה באוקטובר זה היה נראה שיא הנורמליות, אבל בעצם זה לא." סיור אחר עובר ליד הבית. "מה אבא שלך היה אומר על הסיורים", שואל ניר. "אני מניח שלא היה סובל שמסתובבים לו בבית." עניתי. אבל אבא איננו. חוץ מ-15 שניות של מטח לא ירד גשם בזמן שהותי בקיבוץ. בדרך צפונה ליד עיקול מפלסים, קשת נושקת לחורבות עזה. מה שבטוח שאין בקצה שלה שדונים אירים שמטמינים מטבעות זהב.

עד החטוף האחרון

גשם יורד על פני רעי

על פני רעי החיים אשר

מכסים ראשיהם בשמיכה

ועל פני רעי המתים אשר

אינם מכסים עוד.