"חלק נוסף הם אוגרים כהונם הפרטי או משתמשים בו לחיי מותרות - בזבוז גמור כשלעצמו - בזבוז שאפשר בעצם לראות בו מעין מדורה שהאנשים העשירים מבעירים בה את פירות הייצור של העובדים שהם עשקו מעבר למה שהם עצמם יכולים לנצל". ויליאם מוריס היה איש רב אשכולות ובכלל זה סופר שהשפעתו, כך אומרים, על טולקין גדולה. רק בשביל זה היה כדאי שהיה. אבל הוא היה גם תעשיין ויותר מכך מעצב אמנות שימושית ומאבות הארט-נובו, משורר, סופר כבר אמרנו?, וסוציאליסט. כן פעיל חברתי, אדם אופטימי, כאשר הסוציאליזם היה עוד אופטימי, חברתי, שהאמונה בטובו של טבע האדם הובילה את המחשבה החברתית ולא המהפכה, השינוי בכוח והכפייה של מעמד אחד את האחר. הספרון 'איך אנחנו חיים ואיך ביכולתנו לחיות' (נהר ספרים, 2017 [תרגום רעיה ג'קסון]) הוא התמלול של נאום שנשא מוריס בלונדון בפני חברים בסניף האמרסמית' של "הפדרציה הסוציאליסטית הדמוקרטית" ב-30 בנובמבר 1884, ובו הוא פורס את משנתו, הנאיבית(?), על הדרך שבה אנחנו חייבים לחיות.
"ראשית עליכם להבין ששיטת החברה הנוכחית שלנו מבוססת על מלחמה מתמדת. האם מישהו מכם חושב שכך צריך להיות? אני יודע שאמרו לכם פעמים רבות כי התחרות – שהיא עתה הגורם השולט בכל הייצור – היא דבר טוב כיוון שהיא מעודדת את קידום האנושות. אבל אם האנשים שאומרים לכם זאת חפצים להיות ישרים, עליהם לכנות את התחרות בשמה האחר – מלחמה. או אז תהיו חופשיים לשפוט אם אכן מלחמה מעודדת קידום בצורה שונה מזו המעודדת שור שרודף אחריכם בטירוף בגנכם". לפני עידן הקורונה, נסענו לשטוקהולם בירת השוודים. אלה שהחליטו שלא לסגור לגמרי ונראה האם יצליח להם, ונסענו גם לביתו של האדריכל והפסל קרל מילס, ושם הייתה תערוכה צנועה של ויליאם מוריס. כנראה עוצמת הניגודיות שבאישיותו יכולה לחבר את הרעיונות העיצוביים עם המחשבה החברתית. אולי, אני לא מספיק בקיא בעניינים הללו, אבל זה מרתק ומעורר מחשבה. זאת הסיבה שאני מנסה לקרוא גם ספרות שכזו, העוסקת במחשבה שיש החושבים שאבד עליה הכלח. אולי אבל אם לא נקרא, איך נדע?
