כחלק מהעצלנות שנפלה עלי, כפי שכבר שם לב העוקב או העוקבת הבודדים שלי, אני מרכז סקירות ספרים קצרות שפרסמתי בעבר בפייסבוק, ומעבירם לבלוג. כך עשיתי עם ספריית פטיט של תשע נשמות, ובעוד מספר פוסטים. בכל מקרה, בעודי מהרהר מה ההבדל בין עצלנות לעצלות. שעל פי האקדמיה: עצלות ועצלנות הן מילים נרדפות. עצלות - במשקל גַדְלוּת, עַצְבוּת ועוד - באה כבר תנ"ך: "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל" (משלי לא, כז). זאת ההיקרות היחידה של המילה בתנ"ך, והיא מתועדת עוד במדרשים ובתלמוד הבבלי. עצלנות - כנראה מן 'עצלן' - מתועדת מן הספרות הרבנית ואילך. אם כי כן זה לא משנה, ובכל מקרה נזכרתי שאני יכול להתעצל ולחפש את הסקירה שכתבתי אודות 'הזכות לעצלות' של חתנו של קרל מרקס, פול לפארג (נהר, 2012 [תרגום תמר קפלנסקי; אחרית דבר ראובן מירן]). סקירה שכתבתי כאשר קראתי אותו בפעם השנייה אחרי שהספר חזר אלי מתקופת השאלה [שהן כמו מלחמה או מגפה. אתה אולי יודע מתי הן מתחילות, אבל לא יודע איך ומתי יגמרו]. בכל מקרה נדמה היה לי שהגיעה העת לקרוא בו שוב, שכן הוא רלוונטי וגם קצר.
מדובר על מניפסט קצר הנובע מהזעם של סוף המאה 19 כנגד הניצול והעבדות של הפועלים, אבל מכיוון אחר. בקצרה, לפארג טוען שעבודה של 12-14 שעות ביום של עובדי ההייטק [סליחה טעות, של עובדי בתי החרושת והמכרות] מנוונת את האדם והחברה. אבל הפועלים הם המכורים לעבודה, חושבים שהיא חיונית לקיומם ומאפשרים את ניצולם. הספר, המניפסט כתוב בזעם וברוח נבואה, כזו שראובן מירן המו"ל כתב עליה באחרית הדבר שהיא דמויית דברי התוכחה של הנביאים התנ"כיים. גם הכתיבה סרקיסטית תורמת לעוצמת הכתיבה ולהעברת המסר, למשל: "יהוה, האל המזוקן והזועף, נתן למעריציו את הדוגמה האולטימטיבית לעצלות האידילית: אחרי שישה ימי עבודה, הוא נח, לנצח".
