אני מה יש לי מאנרכיזם? לי? עובד הממסד, פנסיונר של צה"ל, משלם מסים בקפדנות, מצביע בבחירות [גם כשאין במי לבחור], חושש מכל צל או דבר עברה, חוצה באור ירוק במעברי חצייה. בכל זאת אני שמח שפגשתי בתחנת הרכבת את 'מדריך לאנרכיסט המתחיל' שכתב ז'ול לרמינה (נהר ספרים, 2014 [תרגום מיכל אילן]) וגם קראתי אותו. שכן לרמינה מציע התבוננות מעמיקה, אם כי קצרה ובהירה בשאלות של שלטון, של קניין, של היררכיה חברתית, פוליטית וכלכלית, של דת ושל המצאת האל, אך בעיקר בחיוניות של הטלת ספק ובצורך ברכישת השכלה והבנה של העולם סביבנו. כל זאת במבט מבוגר [לרמינה כתב את הספר כשהיה בן 67], ומודאג אבל עם מחשבה שיש תקווה.
"אין השכלה רצינית ומעמיקה מלבד זו שאדם רוכש לעצמו, לבדו. על כל אדם להיות מורה של עצמו, ומשימתם של אלו הסבורים שהם יודעים אינה לכפות את דעותיהם אלא להציע לזולתם בלווית טיעונים מנומקים, את זרעי הרעיונות כדי שיינבטו ויישאו פרי במוחו שלו". כביכול יש סתירה במהותו של המדריך, הרי לרמינה עצמו מדריך את הקורא מה לעשות. לא? לא. הסבר נמצא בכל הספר, אבל מבוטא באופן ברור בסיכומו: "אני ממליץ שלא תתייחס למדריך זה כאל תורה מסיני. כשהעלתי את שאלותיי לא חפצתי אלא לעודד אותך לבחון אותן. אנרכיסט אמיתי הוא זה הנעשה אנרכיסט בכוחות עצמו. כל שעשיתי הוא להראות לך את כוחה של ההתחדשות המחשבתית הטמונה בך, כל הדוגמות, כל האמיתות המוחלטות מסתכמות באמת אחת: אין אמת מוחלטת".
