מלחמת לבנון השנייה הותירה את חיל השריון פגוע, לפחות בדרג המח"טים. שלושת המח"טים הסדירים שהשתתפו בלחימה: מוטי כידור מחטיבה 401, משה שטרית מפקד 188 ואמנון אשל אסולין מח"ט 7 לא קודמו לאחר המלחמה. זאת אגב בניגוד למח"טי חטיבות החי"ר הסדירות, ששלושה מהם הפכו אלופים (מיקי אדלשטיין מפקד חטיבת הנח"ל; תמיר ידעי מח"ט גולני ויואל סטריק שפיקד על חטיבת גבעתי שנלחמה בעזה באותה עת), ואחד קודם לתת-אלוף בתפקידים מרכזיים בצה"ל (חגי מרדכי מח"ט הצנחנים). אחרי כל הרכילות הזו, זאת עדיין שאלה מעניינת מדוע זה קרה. וזה אחד הנושאים שאשל אסולין ביחד עם סגנו במלחמה, רונן איציק, עוסקים בהם בספרם 'כיוון ברור - מפקד וסגן מדברים מלחמה' (הוצאת המחברים, 2020). איציק שכבר פרסם שני ספרים, האחד אודות שרותו הצבאי והשני על תהליך הפרישה מצה"ל, משוחח עם מפקדו על החטיבה, על המלחמה, על מנהיגות ומה שביניהם, והספר בנוי בצורת דיאלוג בין השניים, וניתן להניח שזו עיבוד של שיחות שהוקלטו.
זו גרסתם, או בעיקר גרסת המח"ט. כאן גם המקום לציין שאני מכיר את שני המפקדים-המחברים, רק שתדעו. בכל מקרה מכיוון שאין גרסה רשמית של המלחמה. כזו שנכתבה על ידי המחלקה להיסטוריה של צה"ל, וישנן רק ספרי עיתונאים וזכרונות שונים, אנחנו בשלב זה נסמכים על גרסות המעורבים. בכל מקרה אשל אסולין ואיציק אינם מפרטים לפרטי פרטים את הקרבות, ואינם נסמכים על מקורות ראשוניים, כגון הקלטות קשר, פקודות כתובות [שחלקן כנראה אינן על פי הספר] ויומני מבצעים או לפחות לא מציינים אותם, ולכן זהו בעיקר תיאור כללי של המהלכים והתמקדות בתחושותיו של מח"ט 7. כפי שהדברים באים לידי ביטוי באריכות בספר, וגם באופן דומה בטור שכתב אשל אסולין, שכדאי להביאהם כאן , ומומלץ לכם לקרוא:
"באירוע זה [כיבוש בינת ג'בל], גל פקד עליי – לאחר יציאת צה"ל מבינת ג'בל (כוחות חטיבות גולני, צנחנים, חטיבה 7) – ל"חצות את הכפר במרכזו". אני לא הבנתי מה פשר פקודה זו שהגיעה ממש רגע אחרי יציאת חטיבות העילית משם.. לרגע הייתי משוכנע כי זו אמירה ללא כוונה ושאלתי, מה התכלית? עם מי לבצע זאת? וגל השיב "זו המשימה והיא בעלת חשיבות תודעתית ויש לך כוח איכותי גדוד 299", נותרתי מעט בהלם, וסביב סוגיה זו החל ויכוח על חשיבותה של המשימה רגע אחרי שאנחנו נסוגים "בבהלה", מבלי לאחוז באף עמדה! כמובן שהתפתח ויכוח מהותי ביני ובין גל שעיקרו היה סביב עקרון הפיקוד מוכוון המשימה ובו המפקד נדרש להגדיר את "המה" והפקוד יגדיר את "האיך". (אגב, חייב לשתף בתחושה שהייתה אצלי ואצל מפקדי חטיבות נוספים ואצל חלק ממטה האוגדה; לגל הייתה אובססיה בלתי נשלטת לבינת ג'בל ובעיקר לאצטדיון הכדורגל בחלק הצפוני של הכפר. שם רצה גל "לשאת נאום", שם נשא נסראללה את נאום "קורי העכביש" עם נסיגת צה"ל (בשנת 2000) בתוך כל הוויכוח שהתנהל ביני לבין גל (ואט אט גלש למטה החטיבה, מטה אוגדה ולמעורבות של כל שדרת הפיקוד הבכירה ואף מחוצה לו), היו רגעים שהייתי משוכנע שמפקד האוגדה "ירד מהפסים", היו רגעים שעמדתי בזקיפות קומה מול מפקדי וטענתי ש"מהלך שכזה הוא חסר אחריות ויגבה מחיר קשה וכבד מעם ישראל" ונקבתי בפניו יהיה מחיר של יותר מ 100 הרוגים, 100 אמהות, 100 משפחות! הבנתי שזהו תפקידי למנוע זאת ממש בגופי, עד כדי כך שאמרתי "שאני לא אהיה בתפקיד", כזו הייתה הזעקה. היו רגעים שחיפשתי דמות להיאחז בה, שתדון איתי בסוגיה ותשכנע אותי אחרת ואז הרגשתי יותר מכל בקריירה הצבאית ארוכת השנים שלי למה התכוונו כשדיברו והסבירו על בדידותו של המפקד. הבדידות לרוב נתפסת כלפי מטה, אך הקושי בבדידות הוא דווקא כלפי מעלה, לא הייתה משענת אחת שיכולתי להיאחז בה ולו לרגע. וזאת למרות פניותיי למפקדים הבכירים ביותר. והאמת? חוץ מאמפתיה מרוחקת וחסרת הבנה וגיבוי, לא היה שם כלום".
