מבול

האגם בדשא הגדול

אנדרטת כתב ושם לזכר נרצחי כפר עזה ב-7 באוקטובר 2023

בדרך דרומה ברקים מבזיקים מעל רכס הכרמל. כביש החוף רטוב, אבל לא זועף. סוף סוף הגשם נכנס לפנים הארץ. בתל אביב יבש. בצומת שער הנגב אני אוסף טרמפיסט. הוא לכפר עזה, חבר במכינה השוכנת ביכיני, אבל משפץ את החמ"ל בקיבוץ החבול. ילך לגרעין נח"ל. אני מוריד אותו ומחליט, כחלק מסיורי האנדרטאות ובתי הקברות, לעלות לאנדרטת 'כתב ושם' המנציחה את נרצחי כפר עזה. היא צמודה לבית הביטחון של קיבוץ סעד במקום שבו הוקם הקיבוץ ביולי 1947 ומשקיפה על כפר עזה. בבית בקברות טמונים הורים וילדים אחד ליד השני. שטפון של כאב. אני נמלט.

המבול הקצר

בניר עוז ירדו בלילה כמה מילימטרים של גשם. "שנה זו החלה בגשמים מוקדמים בנובמבר. חודש זה היה הגשום ביותר מכל שנות מדידה בניר עוז מתשט"ז. 179 מ"מ" ככה נפתח "סכום פלחה תשמז" שכתב אבא. שנה אחר שנה נכתבו סיכומי עונות הפלחה והמזרע בכתב ידו. שנת המזרע היא שנה עברית - אם נשארו לנו עונות בישראל, אז זורעים בסתיו וקוצרים באביב ככה חוצים שתי שנים לועזיות. ואנחנו בשלהי נובמבר, לא נראה שהשיא ישבר, אבל קצת אחרי 09:00 נפתחות ארובות השמיים וגשם מעורב בברד מציף את הקיבוץ ושדותיו. ליד הגבול המים זורמים בעוצמה ומצטברים בשדות. אולי 'המכשול' בכל זאת עוצר משהו, את מי הנגר. בנחלי הנגב זורמים סוף סוף שיטפונות מים רבים, להבדיל מ'טופאן אלאקצא' - המבול והשטפון הרצחני של חמאס ששטף את ניר עוז.

בשעה 14:00 אני פוגש את הקבוצה - קורס מפקדי פלוגות במילואים. כמו בכל תחילת סיור אני שואל: האם יש קיבוצניקים בקבוצה. אין. סממן לתרומה הפוחת מאוד של הקיבוצים בצה"ל? לא ברור, אבל גם אין מי שיבין בדיחות קיבוץ. מילא. בסיור כשאני יוצא משכונת 'האליפסה' ונעמד על הכביש בין היכן שעמד המבנה שממנו נחטפו עדה שגיא ואופליה רויטמן ושרדו בו את היום הנורא יפעת ואנדי ווסטלנד, ושלמה ואסנת גולני ובין הממ"דים של איציק אלגרט ומשפחת ביבס, אני מראה את הסרטון שבו נואם ה"עיתונאי" מתנא א-נג'אר ממש במקום עצמו [תודה לניר שלימד אותי עליו].

קשת מעל ניר עוז

אחרי מחלקות הנח'בה שהיוו את הכוח הראשון שפגע בכוחות צה"ל וחדר ליישובים, החלק השני של המתקפה הוא ערב רב של מחבלים שלא היו מאורגנים ורובם אף לא משויכים. כלומר, חלקם שייכים לארגון טרור – חמאס, גא"פ או אחרים, אך לא היו מאורגנים כגוף, ולא היו שותפים למתקפת הבוקר. האחרים שהיוו את הרוב בניר עוז, אינם משויכים לארגון טרור כל שהוא. הם הפכו לכאלה ברגע שהצטרפו לטבח ולחטיפה, גם אם שימשו מורה לריתמיקה או למקרמה בבית הספר היסודי בח'רבת אח'זעה.

המחבלים שהיו ללא שיוך ארגוני הצטרפו כשעה-שעה וחצי לאחר פתיחת המתקפה לנוהרים לניר עוז. מה גרם לכך? הגורם הראשון היה דרבון של הנהגת החמאס להמון להצטרף לתוקפי היישובים - "הפשיטה העממית" היא חלק מתוכנן של המתקפה. כשלושת רבעי השעה אחרי תחילת המתקפה החלו להופיע ברשתות החברתיות ידיעות על דברים שעומד מחמד ד'יף ראש הזרוע הצבאית של החמאס לשאת. בשעה 08:00 קרא ד'יף באמצעות הרשתות החברתיות להמון לצאת. בכרוז מתוכנן, הכתוב היטב ומגובה בפסוקי קוראן [כפי שתרגם עומרי שבתאי, תקראו את המאמר שלו על מצלמות המחבלים והשימוש בהם במחקר ההיסטורי], הוא פנה ל"בני החורין" בכל העולם, ללוחמי הגיהאד, לאנשי הגדה המערבית וירושלים, לערביי ארץ ישראל, ואל "האחים" של ההתנגדות האסלאמית בחגורה הסובבת את ישראל – לבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וגם לכלל המוסלמים בכל "רחבי המולדת הערבית והאסלאמית": "[...] כל מי שברשותו רובה, יוציאו, כי הגיע זמנו. ומי שאין ברשותו רובה יוציא את סכין הקצבים שלו, או הגרזן שלו או את הקרדום שלו, או בקבוק תבערה שלו. ויבוא במשאית שלו, בטרקטור שלו או במכונית שלו. היום, היום! ההיסטוריה פותחת את דפיה הטהורים, המפוארים והמכובדים ביותר. מי ירשום את שמו, את שם משפחתו ואת שם עיירתו, במגילות האש והתהילה?".

מחסום בשער הגיא 1948 (ויקיפדיה)

הייתה זו חזרה למסורת הקריאה לאזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית - פַזְעָה (אזעקה - אנשים שנזעקים לעזרת אדם אחר). ממש כפי שהיה במלחמת העצמאות, למשל בהתקפות כנגד השיירות לירושלים בזמן שנעו בשער הגיא. אלה לוחמים שהיו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם. בדרך זו התאפשר גיוס מהיר של אנשים ונשק משום צמידות מקום הקרב לריכוז אוכלוסייה. כוח שכזה מוגבל  ביכולתו לנהל קרב ממושך. רמת המיומנות שלו נמוכה והוא איננו מאורגן ואיננו ממושמע ונשלט. הפזעה היא תופעה מסורתית עתיקת יומין, המונעת מכוח נאמנות למשפחה, לחמולה ולשבט, ממניעים דתיים, לאומיים, ומתאוות שלל.

הנקמה, האקסטזה הדתית ואופוריית הניצחון דחפו את ההמון. תמונת הטנק הבוער בסמוך למכשול ובחיבור לציר 'דאלאס' המוליך לניר עוז פורסמה באתרים השונים כבר לפני השעה 08:00. ליד טנק 3 הפגוע, השרוף ומעלה העשן הסמיך, שידרו "כתבים" מטעם עצמם שידורים חיים ברשתות החברתיות, ובכלל זאת הכריזו על כך שה'מוג'אהדין' חיסלו את כוחות צה"ל - מה שברגעי הבוקר הייתה האמת הכואבת. אכן תחושת הביטחון בקרב המחבלים היא כי אין צבא יותר ואין סכנה לנוע ליישובים בכלל ולניר עוז בפרט בשעות הבוקר.

מתנא א-נג'אר משדר מניר עוז. מאחוריו הממ"דים של משפחת ביבס ואיציק אלגרט

העשן העולה מהטנק משך רבים שראו אותו מביתם או ברשתות החברתיות, ואחרים שקיבלו הודעות מכאלה שכבר צלמו סלפי ליד הטנק כמהווה סמל להצלחה של הפולשים ולמפלת צה"ל. משם נמשכו רבים אחר ההמון הרוכב והצועד לעבר ניר עוז. ביניהם "העיתונאי" א-נג'אר שאומר בסרטון שהעלה [כפי שתרגם עומרי שבתאי. כבר אמרתי לכם לקרוא את המאמר שלו על מצלמות המחבלים?]: "לאחר הליכה של שעה ויותר הצלחנו להגיע לאחד הקיבוצים, והקיבוץ החשוב ביותר בין אתרי הכיבוש הוא ניר עוז ונוראן. וזהו המראה שאנחנו רואים מליבה של ההתנחלות. הלוחמים הצליחו להתעמת באופן ישיר, לחטוף מתנחלים ולהרוג חיילים וכמה מתנחלים שניסו לירות ולהגן. מראה זה הוא חסר תקדים ואנחנו עוקבים אחר האירוע הזה והאירועים המתרחשים כעת בגבולות רצועת עזה.". הנה מישהו ידע איפה ניר עוז.

ברחבת חדר האוכל אני נפרד מקבוצת מ"פי המילואים. לפתע חוזר אחד מהם. "אני יכול לחבק אותך?", הוא שואל. אני לא עומד במילה שנתתי אחרי הלוויה שנגמרו החיבוקים של הזלמנוביצים ואנחנו מתחבקים. מה נעשה? התרככנו.

מים רבים

עד החטוף האחרון

נח - כמה זמן נמשיך לשוט על פני המים?

נח - כל החלונות סגורים כמעט חודשיים.

וכבר אין לנו אוויר