לפני שבוע העליתי כאן סקירה מאמרית של הספר 'צדק מסוערב' של שלומי צפורי שהתפרסמה מזמן מזמן בכתב עת 'פסיכולוגיה צבאית - כתב העת המקצועי של הפסיכולוגים הצבאיים ביחידות השדה' מבית ענף פסיכולוגיה צבאית, שהתאדה במהלך השנים. השבוע אני מפרסם את הסקירה המאמרית השנייה שפרסמתי בכתב העת. זו עסקה בשני ספרים שהיו בעת הפרסום בודדים, אך מאז גם ניתן אות למלחמה או למערכה והתפרסמו כמה וכמה העוסקים בנושא - המערכה באזור דרום לבנון וחוויות הלוחמים שם מעבר לגבול, ובכלל זאת מחקר של המחלקה להיסטוריה. הסקירה '"בגיהנום של מטה" - ביוגרפיות של קבוצות בלחימת יחידות צה"ל בדרום לבנון בסוף שנות התשעים' התפרסמה בפסיכולוגיה צבאית 5, דצמבר 2006, עמ' 475 – 494. שם הסקירה לקוח מספרו של אביגדור המאירי על חוויותיו מהחזית הצבא האוסטרו-הונגרי כנגד הצבא הרוסי. מומלץ ביותר לקרוא ספר זה ששווה או אף טוב יותר מ'החייל האמיץ שווייק' לטעמי. למרות שחלפו 16 שנים מאז נכתבו הדברים, אני חושב שיש טעם בקריאתה ובקריאת הספרים.
----------------------
סקירת הספרים: "אם יש גן עדן"[1]ו"מלחמה ללא אות"[2]
בסוף שנת 2005, יותר מחמש שנים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000, הופיעו שני ספרים על המלחמה ההיא: מלחמה ללא אות מאת תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר וספרו של העיתונאי, רון לשם, אם יש גן עדן. נדמה כי שני הספרים אלה יהוו מסמכי יסוד בחקר תקופת הלחימה בדרום לבנון – או כפי שניתן יהיה לכנותה בעתיד "מלחמת חיזבאללה".
בדומה לספרים אחרים המשרטטים חווית לחימה – למשל תיאום כוונות[4]או במערב אין כל חדש[5]- שני הכותרים הנסקרים יכולים להוות ביוגרפיה קבוצתית. כלומר, ספרים אלו אינם בבחינת תעודה פרטית אלא תיעוד של חוויה דורית ולאו דווקא אישית. המיעוט המעציב של מחקר חברתי רציני על המלחמה הממושכת בדרום לבנון נגד ארגון חיזבאללה, יהפוך ספרים אלו לתעודות חשובות עבור דור שלם של חיילים, לוחמים וחוקרי התקופה.
קריאה בשני הספרים וניתוחם על בסיס ההנחה שהם ביוגרפיה קבוצתית, יאפשרו להצביע על מאפיינים של שתי קבוצות שלחמו באותו מקום, באותה תקופה, נגד אותו אויב, אך תפישות הזמן והמרחב שלהן היו שונות באופן מהותי. שתי הקבוצות גם מגדירות ומתארות את עצמן באופן שונה. כאשר קיימות שתי קבוצות כאלה, הן מתחרות על הזיכרון המשותף של קהל היעד – אנו הישראלים. אין זה מאבק לשמו, אלא מאבק על זהות ואתוס. ביקורת הספרים שלפנינו מנסה לגעת במהות הקבוצות, באתוס שלהן ובזיכרון המתווה של הלחימה בדרום לבנון, לחימה שנמשכה כמעט שנות דור והשפיעה עמוקות על צה"ל ועל מדינת ישראל.
מהי קבוצה ומהי הביוגרפיה שלה?
שני הספרים ניתנים לפירוש מכיוונים רבים, אך נראה כי הם מתאימים במיוחד כתעודה ביוגרפית של שתי קבוצות שלחמו בדרום לבנון: קבוצת חיילי החובה וקציניהם הזוטרים, וקבוצת קציני השדה של צבא הקבע. הקבוצה הראשונה – גם אם שירתו בה צוותים מיחידות מעולות – מייצגת את החיילים-האזרחים (Citizen Soldiers) ואילו הקבוצה השנייה מייצגת את החיילים המקצועיים (Professional Soldiers). ארבעה תנאים עיקריים צריכים להתקיים בקבוצה כדי שניתן יהיה לכתוב עליה ביוגרפיה, ואלה הם: מבנה קבוצתי שהיחסים בו מתאפיינים בהמשכיות; הכרה סובייקטיבית וזהות קבוצתית; פעולות גומלין מובחנות; ערכים או אינטרסים משותפים.[6]בנוסף, כשאנו בוחנים כתיבה של ביוגרפיה קבוצתית, דמותו של המחבר, הבנתו ומיקומו בסיפור חשובים ביותר. האם המחבר הוא חלק מהביוגרפיה? האם הוא עד משתתף? האם הוא מתאר את סיפורו האישי או שמא הוא מתעד חיצוני המספר את סיפורם של אחרים?
נתחיל בבחינת מחברי הביוגרפיות. לאחר מכן נשתמש בניתוח התנאים לקיומן של הקבוצות כדי לתאר את הספרים ולהשוות ביניהם. תמיר הוא מספר משתתף, הקשור לקבוצה. לשם הוא לא משתתף ואפילו לא עד, כיוון שמעולם לא שהה בלבנון. לשם לא היה במוצב הבופור ולא נשם את אוויר העמדות וה"צוללות" של המקום. לשם לא ראה את החיילים נפגעים ונהרגים ולא שמע את נפילות הפגזים, כפי שהוא עצמו מודה.[7]לשם- כמו רבים אחרים - נמשך אמנם לכל אלה, כאל מקסם מוזר וזר, אך הוא נוכרי, שבא מבחוץ עם רצון עז לגעת באמת. אבל האמת חומקת מלשם, כיוון שהוא לא ראה אותה מעולם. כמו כן לשם לא מתיימר לכתוב היסטוריה "טהורה" ומדעית. כל רצונו הוא לכתוב מעין רומן היסטורי. אגב, כבר היו רבים לפניו, שידעו לספר על מלחמות, וברמה גבוהה בהרבה מאלו שהשתתפו בה – ודווקא הכתיבה שלהם מונצחת לדורות, בין אם היא כתיבת היסטוריה ובין אם היא ספרות בדיונית.
תמיר מספר על המלחמה מזווית ראייה של מפקד שדה שלחם בדרום לבנון ומילא קשת תפקידים רחבה, עד מינויו למפקד חטיבה מרחבית בעת נסיגת צה"ל מדרום לבנון והיערכותו מחדש של ה"קו הכחול". להבדיל מתמיר, אשר ספרו הוא אוטוביוגרפיה אישית וקבוצתית של הלחימה בלבנון, בעיקר לחימה התקפית שביצעה יחידת "אגוז", ספרו של רון לשם, אם יש גן עדן, משרטט ביוגרפיה קבוצתית של לחימת המוצבים, שאופיינה בהסתגרות, בשמירה, בהישרדות והימנעות מפגיעות. לשם כתב את סיפורם של לוחמי פלוגות ההנדסה (פלחה"נים) בבופור, בסוף תקופת שהות צה"ל בדרום לבנון – 2000-1999 – אך דומה שהוא מספר גם את סיפורו של כל דור החיילים ששרתו בלבנון בעשור האחרון של המאה העשרים. כל אלה מתוארים מפיו של מפקד צוות בפלחה"ן, לירז, ש"גוייר" לתוך המכונה הצבאית וקיבל שם אחר, כי לירז הוא שם של "כוסית". לפיכך הוא מכונה "ארז". הספר מתאר את קורות צוות הלוחמים של ארז במהלך שרותם הצבאי, בעיקר את שהותם במוצב הבופור עד לנסיגה מדרום לבנון. התיאור מתרכז ביחסים החברתיים, הבין-אישיים של חברי הצוות ומעט מגע גם עם "העולמות החיצוניים" – המשפחות והחברות. ארז וחייליו משמיעים את קולם של מפקדים וחיילים רבים מקרב פלוגות ההנדסה של חטיבת "גבעתי", חטיבת הנח"ל וכוחות נוספים שרשמו את חוויותיהם או רואיינו על ידי המחבר.
"המסע בגיהנום" והגדרת הקבוצה והאחר
המאמץ להיות שם, אכן ניכר בכתיבתו הדחוסה של לשם, דבר שלעיתים פוגם בהנאת הקריאה. אך מבחינה ספרותית, זהו סיור בעולם אחר, המשך למסורת ספרותית ארוכה, ששורשיה מוכרים ונטועים היטב בספרות העולם וגם במסורת היהודית, של מסע בין תחנות הגיהנום, ללא הבנת תכלית הדבר. הספר משתייך אל סוג סיפורי מסעות בגיהינום.[8]שם ספרו של לשם, מזכיר את דבריו של הסופר והמשורר, אביגדור המאירי, ששירת כקצין בצבא ההונגרי, במלחמת העולם הראשונה ונפל בשבי הרוסי. לאחר המלחמה הוא פרסם את קורותיו בספרו גיהינום של מטה. בשיחה בין השבויים והשוואת חייהם בשבי הרוסי כנגד החיים בחזית, כך נאמר: "אם זה כל השבי' – אומר אחד השבויים, קרואטי: 'הרי זה גן עדן ממש'. 'לעומת החזית?' – עונה אחריו מרגלית – 'אפילו הגיהינום של מעלה הוא גן עדן. – אך הלוואי, שאחרי גן עדן זה לא יבוא הגיהינום של מטה!"[9]
בכך תיאוריו של לשם בספר אם יש גן עדן דומים לתיאורי "מלחמת החפירות" במלחמת העולם הראשונה, שספריו של המאירי, שייכים לז'אנר זה. "עולם החפירות הקטן", כפי שהגדיר אותו ההיסטוריון ג'ורג' ל. מוסה: "היה עולם סגור המספק את כל צרכיו, שכן הקשר עם העורף היה תכופות בעייתי ומסוכן."[10]סיפורי המלחמה בעיני החיילים הם כאוטיים, מבולבלים וטומנים בחובם מצבים שלא יאמנו. עין צבאית מקצועית מזהה מיד את תבניות המלחמה – הרי זו מטרתו של כל תהליך עיצוב והבניית איש צבא; אך העין הלא מנוסה, זו של החייל הצעיר, החייל-אזרח וגם המשקיף העיתונאי, הולכת לאיבוד בכאוס המלחמה. דוגמאות לסיפורים כאלה ניתן למצוא ברבים מהספרים שנכתבו על המלחמות השונות.[11]דן מירון מצביע על כך, שסופרי המאה העשרים תפסו את המלחמה כפלנטה אחרת, בלתי נתפסת, שנמצאת מחוץ למוכר ושלעולם לא נוכל להפנימה לאשורה.[12]דוגמה נוספת של כתיבה ברוח זו הוא ספרו של האלוף (מיל') אורי אור על חוויותיו כמפקד חטיבת טנקים 679, במלחמת יום הכיפורים. אור מגדיר את יחסי החיילים ואת החברות ביניהם כ"מסדר קדוש, שבין חבריו יש קשר נפשי עמוק מאוד. זר, מבחוץ, יתקשה להבין קשר זה, ועוד יותר – לחדור לתוכו".[13]מכך נובע שהקוראים שנמצאים מחוץ לחוויה, לא יאמינו לסיפורי הלוחמים, לא יחשבום כאמת היסטורית וגם לא ככל אמיתה אחרת.
אכן, המוצבים בדרום לבנון היו מבודדים, מנותקים ורחוקים מההוויה הישראלית באותה עת. דומים היו המוצבים לפלנטה אחרת שאינה מובנת לאיש – גם לא לאנשי הצבא המקצועיים – לבד מן היושבים בם. רק שוכני המוצבים היו בעליה של חוויה מיוחדת זו ורק הם יכולים להעבירה הלאה. עניין זה קשור ליצירת הקבוצה. כדי להגדיר את עצמה, מעבר להגדרות הפוזיטיביות אודות תכונותיה, קבוצה זקוקה להגדיר גם את האחרים – את אלה שלא שייכים אליה. לשם מתאר את התחושה של הכניסה לישראל, בשער "פטמה", לאחר שהות ארוכה בלבנון, ואת הרגעים לפני שעוזבים את "הציוויליזציה" בשער "עגל" וחוזרים אל העולם האחר. כפי שאומר ארז לחייליו בכניסתם הראשונה ללבנון: "ברגע זה אתם שוכחים מכל מה שהכרתם עד עכשיו, מוחקים את כל השטויות. אנחנו נכנסים לסרט אחר...".[14]
קשה לתאר את השוני בתחושה של החייל שיושב במוצב "כרכום" למול מי שמתבונן על מוצב זה ממרחק חמש מאות מטרים מהישוב זרעית, רק ראה את נפילות פצצות המרגמה 120 מ"מ והבזקי נחיתות הקטיושות הקוריאניות הקצרות שחיזבאללה ירה כמעט יום-יום, מבלי שחש אותם על בשרו, כיושב המוצב. גם היחס ונקודת המבט של הלוחמים ששהו בלבנון וסיכנו את חייהם שם, אל ה"אחרים" – האזרחים והג'ובניקים, שלא היו שותפים לחוויות הלחימה ולא הבינו מה בפועל קרה בשטח ואולי חשוב יותר – לא הבינו מה באמת התרחש בנפשנו "אנו", חיילי בופור ושאר מוצבי דרום לבנון.[15]גם עניין הטינה כלפי האזרחים והשוהים העורף, שהמשיכו את חייהם הטובים עם "שייק בננה, מנגו על חלב", היא תופעה אוניברסאלית שיש לה מקבילות כמעט בכל המלחמות,[16]ובהן גם מלחמת ההתשה. בספרו של לשם זהו מוטיב מרכזי שאפיין את החברה הישראלית ואת היחס בין הצבא לחברה האזרחית דאז. לשם מרחיב את הדיון בנושא זה וכך גם תמיר, שטוען שהקבוצה שהוא מייצג, גם היא, הייתה נבדלת ומנותקת מהחברה האזרחית. במהלך דבריו, תמיר בוחן את הנתק שהלך והעמיק בין מפקדי השדה ל"בית": "ואולם, הקושי הגדול מכול בא מבית. האווירה הקשה, חוסר התמיכה והביקורת הנוקבת, שהלכו והקצינו ככל שנמשכה המערכה, העמידו את מפקדי השדה בפני התמודדות כמעט בלתי אפשרית".[17]
הכינוי, "מפקדי שדה", שתמיר משתמש בו לאורך כל הספר, משמש אותו לבדל את קבוצתו מקבוצות אחרות, לרבות קבוצות אנשי צבא אחרות. חלק ניכר מתסכולו של תמיר נובע מהפגיעה האישית בו, משהועמד למשפט בעקבות התחשמלות למוות של שניים מחייליו במוצב טייבה.
הדינאמיקה בתוך הקבוצה – פעולות גומלין מובחנות
מקריאה בספרו של לשם עולות סוגיות רבות נוספות מחיי "הקבוצה" – היחידה הלוחמת. נדון כאן בדוגמה שעוסקת בעניין שמטריד את הצבא והמפקדים – יחסי ותיקים-צעירים. זהו נושא מרכזי בהוויית היחידות הלוחמות של צה"ל וגם של צבאות אחרים,[18]בעיקר בפלוגות מבצעיות.[19]בבסיס נושא זה עומדת השאלה הערכית-מוסרית – האם יש גבול לצעירות, והאם היא מתקיימת רק בשגרה, באימון אך לא במקומות בהם קיימת סכנת חיים? שאלה זו מקבלת את תשובתה מקבוצת הלוחמים הצעירים: "כשאתה צעיר הבופור הוא מסעדת פועלים המונית בשבילך, ואתה? אתה אפילו לא הערבי שקוצץ את הסלט, אתה התאילנדי שמשפשף את הג'יפה [...] ובין לבין שמירות – שעה וחצי בעמדה, שלוש שעות במצב מנוחה, עוד שעה וחצי בעמדה וחוזר חלילה לאורך כל היממה [...]."[20]
לעומת ההתייחסות הילדותית-רומנטית של לשם לעניין ותיקים-צעירים, מבטו של תמיר על הנושא מציג את השוני בהשקפת הכותבים על התופעה. תמיר ראה את הפגיעה במסגרת הצבאית והסכנות הטמונות בכך ש"ותיקים" שוברים את סמכות המפקדים. בעקבות אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, בו נהרגו חיילים מפלוגת צנחנים, הוא כותב: "הבנתי שהדברים בפלוגה אינם מתנהלים בדרך הצבאית הראויה. הלוחמים הותיקים הכתיבו את ההתנהלות באופן לא פורמאלי. גרוע מכך, המבנה האורגאני של הפלוגה לא נשמר."[21]והוא מוסיף, במעין התייחסות ישירה לנקודת המבט של החיילים בצוות "ארז", כי: "מוטלת עלי החובה כקצין בצבא לומר את הדברים על פי שיפוטי. חשוב בעיני שמפקדים צעירים יבינו את הסכנה הטמונה בהתנהגות שאין לה מקום בצבא סדיר. לתופעות שאליהן מתייחסים רבים כאל משובת נעורים עלולות להיות תוצאות קשות."[22]
אולם יחסי ותיקים-צעירים, הם רק נושא אחד מחיי קבוצת הלוחמים המוצגים בספרו של לשם. בנוסף אליו ניתן למצוא, בין היתר את היחס למוות, הרעות, מסורות ואמונות טפלות, המוראל, רוח הלחימה, וגם טכניקות קרביות מפורטות. דומה כי החיים בגיהינום של מטה דוחקים את הקבוצה ואת הפרט אחורה למצב קמאי. המצב הקמאי מתבטא בטקסים, אמונות טפלות,[23]ריטואלים פגאניים. מהם כיווני הפעולה של יחסים פנים-קבוצתיים פורמאליים ואחרים, שהמערכת הצבאית משתמשת בהם למול צורך הקבוצה לשוב למצב קמאי? האם ניתן לשנות את מהות מרקם האינטראקציות הקיבוציות? תפיסתו של תמיר, כמפקד מקצועי, את חיי הלוחמים והמסגרות הצבאיות שונה ואופטימית בקשר לסיכוי להתגבר על הקמאות אליה שואפים החיילים שבחוד החנית.
האופטימיות של תמיר מודגמת בסיפור אודות החזרתה לתפקוד של פלוגה ג' מגדוד "ברק", ששבעה מלוחמיה נהרגו כשעלו על זירת מטענים, בסוף אוגוסט 1993. בדוגמא זו מוצגת האופטימיות אודות שליטת המפקדים בקשיים הנפשיים של הלוחמים: "את תהליך התמודדות התחלנו בהחזרת השגרה הצבאית הבסיסית לפלוגה – השכמה, מסדרים ותרגולים... ."[24], אבל תמיר ער גם לתהליכים קמאיים בפלוגות הוותיקות ומתייחס לכך: "בפלוגות הותיקות התפתח הווי פנימי מיוחד, שהתאפיין בלא מעט ציניות ומקאבריות."[25]
מאידך, גם תמיר כאיש חי"ר ותיק מבין כי: "הזיכרון הארגוני של היחידות האלה הצמיח לא מעט מיתוסים, אגדות ואמונות שהפכו למעין הווי לבנוני, שאולי נראה רע בכתבות הסטנדרטיות לאחר אירועים קשים, אך סייע כנראה ללוחמים לעמוד במשברים."[26]
בכל קבוצה קיימת מנהיגות פורמאלית וא-פורמאלית שנוטלת חלק מרכזי בהנעת הקבוצה, משפיעה על יחסי הגומלין הפנימיים בה, ולרוב משמשת כחוליה המקשרת בין הקבוצה למערכות שמסביבה. פן מרכזי בספרו של לשם, הוא חניכותו של ארז כמפקד הצוות, גיבור הספר ומספר הסיפור. בדומה לגיבורי הספרים המלחמתיים, שעוברים מספר תהליכים, גם גיבורי אם יש גן עדן עוברים: עיצוב מחדש של אישיותם; אובדן התמימות, מעין התפכחות מהראייה הנאיבית של המציאות; בחינה עצמית ובחינת האחרים על רקע נסיבות קשות עד כדי קיצוניות, החושפות את תכונות האדם בבהירות רבה;[27]תהליך התבגרות-חניכתי, בו הגיבור נצרף בחוויה מעין דתית. גם תמיר מספר את הסיפור האוטוביוגרפי של חניכותו הוא במסע התפקידים, הדרגות והתבגרותו הנפשית.
התהליך שמספר הסיפור ארז עובר הוא מה"נדמה לי" של משחקי מלחמה, גבורה ופטריוטיות, אל עמידה מול המציאות, תוך חיכוך מתמיד בסכנות ובמוות, והאחריות הקשה ל"ילדיו" – חייליו. בדחיסות הסיפור והאירועים, לשם מתאר תהליכים קבוצתיים ואישיים המתרחשים בתוך הצוות וחייליו, ובתוך נפשו פנימה, ואת ההתלבטויות הפנימיות של מפקד הצוות ארז: "כשקיבלתי את הפיקוד על הצוות, בצהרי היום הכי חם בהיסטוריה, התנגשתי בו חזיתית, ראש בראש, בפעם הראשונה. כולם עמדו מולי בשלשות במגרש המסדרים, ממתינים לשמוע גזרות ראשונות, די מבוהלים, נוטפים זיעה, מרכיבים משקפי שמש על פי פקודות קצין הרפואה החטיבתי."[28]
הסיפור שמסופר מפיו של מפקד הצוות הוא סיפור ישיר, חשוף מצד אחד, אך דומה שהוא גם סטריאוטיפי. ארז נע בין דיסטנס מלא מחייליו לבין קרבה אינטימית. קרבה שכוללת שיחות נפש מן הסוג המתפתח בין שני זרים במטוס, אך גם בין צעירים שמחפשים סיוע ופורקן ללחץ הנפשי העצום בו הם שרויים. סיפורים מורכבים יותר של מפקדים זוטרים ניתן למצוא במחקר שנערך בצבא ולא בספרו של לשם.[29]למרות זאת, יש מעין אותנטיות בתיאור החשיבה והלבטים המנהיגותיים של ארז כפי שהם מסופרים מפי לשם. אצל תמיר המפקדים שונים. התפתחות התיאור ואיתו התפתחות קבוצת מפקדי השדה, צמודים להתפתחותו האישית של תמיר. תיאור סגנות הפיקוד והמנהיגות מוצגים מנקודת מבטו האישית, וממרומי ניסיונו ודרגתו הבכירה של כותב הספר.
המאבק על הזיכרון המשותף
שאלה מרכזית הצפה ועולה בספרים הנסקרים, קשורה לעצם מהות יצירתם – המאבק על הזיכרון הישראלי המשותף של המלחמה בדרום לבנון. זיכרון משותף איננו מקבץ סתמי של זיכרונות אישיים. זיכרון משותף דורש תקשורת בין הזיכרונות הפרטיים. זיכרון משותף הוא גם זיכרון "מכויל" – כלומר זיכרון משוכלל ובו מספר מצומצם של גרסאות המשלבות את נקודות המבט השונות של אלה הזוכרים את האירועים, התהליכים וסדר התרחשותם.[30]
הבופור מסמל בזיכרון המשותף הישראלי את ראשית השהייה בלבנון וגם את תום תקופת השהות של ישראל בלבנון. הזיכרון המשותף הראשון מדרום לבנון, מושפע מהקרב של סיירת גולני ומביקורו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, מיד לאחר כיבוש המקום, קרב הו נפלו ששה מלוחמי סיירת גולני ומפקדה בשלב הקרב – גוני הרניק.[31]לאחר מכן, אסון המסוקים בפברואר 1997, בו נהרגו חיילים רבים מגדוד הרכס, לוחמי פלוגות ההנדסה והנ"ט של חטיבת הנח"ל. לבסוף, נפילתו של חיל פלחה"ן "גבעתי" – צחי איטח ז"ל – אחרון ההרוגים בדרום לבנון. בכך נסגר מעגל הזיכרון הישראלי המשותף בהקשר של דרום לבנון ושל הבופור. לשם מחבר וסוגר את מעגל שהות צה"ל בלבנון עם דמותו של קפלן (משה קפלינסקי) מפקד אוגדת הגליל, בזמן היציאה מדרום לבנון. גם עבור קפלן הנסיגה היא סגירת מעגל, כן הוא היה מפקד סיירת גולני בתחילת מלחמת שלום הגליל (1982), נפצע בקרב על הבופור, ובאביב 2000 הוא חוגג את ליל הסדר עם אנשי המוצב, בפסח האחרון על ההר: "אני סוגר מעגל הלילה.' קפלן אמר. 'רוב חיי הבוגרים היו קשורים באדמה זו, השירות הצבאי שלי כולו קשור בה. החברים שלי, הכי טובים, נשארו עליה, רובם, ויישארו גם מאחורינו כשאנחנו נצא. הלילה אני כאן על ההר בפעם האחרונה. נפרד ממנו. אתם תהיו אלה שיפנו אותו."[32]
גם חיו הבוגרים של תמיר קשורים אל אדמת דרום לבנון ולחטיבת גולני, אליהן הוא שייך ועליהן הוא כותב ללא הרף. כפי שהוא עצמו מתאר את שלבי טיפוסו בסולם הדרגות והתפקידים, כולם היו קשורים ללחימה בדרום לבנון. אולם הבדל נוסף ניבט בין הקבוצה שמייצג תמיר לבין אנשי אם יש גן עדן, מעבר לכך שזו קבוצת המפקדים המובילה. תמיר יוצר את דמותו של צה"ל הפעיל וההתקפי, העומד בניגוד גמור לפסיביות ולמגננה שבה תקועים גיבורי ספרו של לשם. אולם גם האקטיביות של תמיר, שבא לידי ביטוי בניסיונות חיילי המוצבים לצאת החוצה, נהדפת על ידי האויב ולאחר מכן על ידי ה"מפקדים"[33] או "המפקדים הבכירים". זוהי אותה קבוצה שתמיר נמנה עימה ומספר עליה ואילו גיבוריו של לשם, רואים אותם מזווית שונה ובצורה אחרת.[34]
באמצעות קריאת שני הספרים ניתן להתבונן באותם אירועים משתי זוויות מבט שונות. אך, כאמור, על הזיכרון המשותף תמיד יתחולל מאבק בין קבוצות שונות, החולקות אותו מרחב, אך לכל אחת סדר יום שונה. איך נזכור את תקופת השהייה הארוכה בלבנון? איזה גרסה תשלוט בעתיד הקרוב והרחוק בתודעתנו המשותפת, ובפרט בתודעת צה"ל? בתהליך הנחלת הזיכרון המשותף משתתפים גורמים רבים, שמשתמשים בסוכני תרבות שונים כדי להשתלט על הזיכרון המשותף. ספר הוא אחד מהסוכנים אלה. לצידו סוכנים נוספים, למשל: אלבומי הניצחון שהנחילו את הזיכרון המשותף ממלחמת ששת הימים; סרטי קולנוע שהופכים לסוכן דומיננטי הולך ומתחזק.[35]ספרו של לשם שזכה לפרסום רב בתקשורת והסרט שמופק על בסיסו, מציבים אתגר לזיכרון שתמיר מבקש לייצג, כמו גם לזיכרונות, לתדמיות ולמיתוסים שיופיעו בעתיד. בהקשר זה אחד הפרמטרים בהם ימדדו ספרים אלה (ויצירות אחרות), כמעצבי זיכרון משותף, הוא הפטריוטיזם שמגולם בהם. הצגתו של הסרט שנעשה על בסיס ספרו של לשם, כמיצג את הזיכרון המשותף של המלחמה בדרום לבנון, גרם לאיש גלי צה"ל – מולי שפירא – לתקוף בתוכנית התרבות שלו את הרקע הלא צבאי של שחקני הסרט.[36]מעבר לאבסורד שבדרישה ששחקני קולנוע יהיו לוחמים לשעבר, הרי זו דוגמה לסמליות הספר אם יש גן עדן ומאבקו על עיצוב הזיכרון המשותף על המלחמה ההיא, כפי שהיא נתפסת בידי העוסקים בעיצוב סדר היום התרבותי בישראל.[37]
מהי מטרתו של תמיר בכתיבת ספרו? לתמיר כמו ללשם יש מטרה מוצהרת לשמר את זיכרון המלחמה בדרום לבנון, אך מזווית ראייתו הוא, ומתוך הצהרה הוא מייצג גרסה שונה: " ... חשבתי לעצמי כי לבד מן המשפחות השכולות והלוחמים ששרתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים. חשבתי שאי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש."[38]
הנצחה, בכל תצורותיה, היא ביסודה היפרדות מהעבר, מעין אמירה שהסיפור נסגר, חלק ממנו ממשיך אתנו, אבל את עיקרו ומהותו השארנו מאחור. מה שמנסה תמיר, במודע או שלא, זה ליצור את אתוס לוחמי דרום לבנון. אתוס הוא רעיון מרכזי מכונן המבוטא במספר מילים ברורות, הטוען להקשר מסוים או להקשרים היסטוריים ספציפיים וממוקד באפיון נורמטיבי של אמונותיה המתמשכות של הקבוצה המזוהה. הקבוצה מבקשת באמצעות שימור וטיפוח האתוס שלה לאורך זמן, לייצג את לכידותה הפנימית וייחודה אל מול קבוצות אחרות. האתוס של תמיר שונה מאתוסים שליוו את צה"ל עוד טרם הקמתו. האתוס שתמיר מנסה ליצור אינו מורשת הפלמ"ח, גם לא אתוס הצנחנים של שנות בחמישים, המפאר את הפשיטות ואת פעולות הגמול, וגם לא אתוס השריון הכול יכול, של שנות השישים, ששלט בכיפה עד מלחמת יום כיפורים של 1973, אז זוהרו דעך באופן שמעיב עליו מאז ועד היום כעננה מטרידה שאינה נותנת מנוח. תמיר מנסה ליצור אתוס של מלחמה נגד אויב, שבמהותו הוערך כנחות מצה"ל. האתוס של תמיר מנסה להצביע על יסודות של ההתקפיות ונועזות שהוא מצא בלחימה בדרום לבנון. לשם כך, תמיר מתאר, לכל אורך ספרו, בפרטי פרטים, מבצעים התקפיים שונים, בהם היוזמה הייתה בידי צה"ל או לפחות בידי היחידות המבצעיות. אתוס שמנסה להצביע על מקצועיותם של מפקדי השדה. מטרתו של תמיר היא לתמוך בצה"ל, אך העיקר בשכבת מפקדי השדה, כדי שימשיכו בפעילותם הלוחמנית גם בתקופה הנוכחית, כפי שבוטאו הדברים בכותרת הראיון עם תמיר בעיתון במחנה: "דברים שלמדתי בלבנון (ואני משתדל ליישם באיו"ש)".[39]
סיכום
תמיר מתאר בספרו את השיקולים המקצועיים של הלחימה באופן קר אך אישי מאוד וגם באופן אינטרסנטי, כדי לקדם את מטרות קבוצתו – מפקדי השדה. מאחר ומלמעלה הדברים נראים אחרת, ספרו של תמיר מהווה הצצה נדירה וחשובה אל תוך העשייה הצבאית. עשייה שקשה להבינה, אם אתה לא שם. לשם משלים את התמונה. כל שיקול והחלטה מקצועיים שהמפקדים הבכירים גוזרים, נתפסים ברמות שלמטה, בדרג המפקדים הזוטרים והחיילים, כלא-מובנים, לא-תכליתיים ואפופים בהילה של מוזרות. ביקורת ספרים זו מציעה התבוננות בשני כותרים שנכתבו על הלחימה בדרום לבנון, בז'אנר של "ביוגרפיה קבוצתית". שתי זוויות הראייה מאירות את השונה ואת הדומה בין הלוחמים הסדירים לבין מפקדי השדה המקצועיים הבכירים, שהשתתפו באותה לחימה. הטבלה הבאה מסכמת ומשווה פרמטרים שונים, שחלקם לא פורטו בגוף הסקירה:
למרות הסתייגויות מסוימות שפורטו בדבר סגנונו, הספר אם יש גן עדן, הוא קריא, זורם, כתוב בשפה עכשווית ונוגע בנימים העדינים של חיי החיילים והמפקדים הזוטרים שנמצאים בתחתית פירמידת הפיקוד – מול הסכנות והאש. לעומתו, ספרו של תמיר מלחמה ללא אות, הוא תיאור אחר, בעל סגנון ומיקוד שונים. לטעמי, הוא –הוא התיאור החשוב ביותר, עד כה, של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות צה"ל, המלחמה הבלתי מוכרזת בדרום לבנון. שני הספרים הם פתח טוב לדיון חשוב אודות המלחמה ההיא, ואני תקווה שהם רק ההתחלה ולא הסיום, ואחרים נוספים עוד ירחיבו יריעה חיונית זו.
אך קודם כל – מומלץ לקרוא.
[1] לשם, רון (2005), אם יש גן עדן, תל אביב: זמורה ביתן.[2] תמיר, משה (2005), מלחמה ללא אות, תל אביב: מערכות.[3] סא"ל בעז זלמנוביץ' היה סמח"ט גבעתי והוא בעל תואר שני בלימודי ארץ ישראל. הכותב מבקש להודות לרס"ן עוזי בן-שלום.[4] חיים, סבתו (1999), תאום כוונות, תל אביב: ספרי חמד.[5] Erich Maria Remarque (1929). Im Westen nichts Neues. Berlin: Propylaen – Verlag.[6] יונתן, שפירא ואורי, בן-אליעזר (1989) יסודות הסוציולוגיה, תל אביב: עם עובד, עמוד 90.[7] לשם, אם יש גן עדן, עמוד 37 ועמוד 315 וגם ראיון עם רון לשם במקור ראשון 13/2/2006.[8] הולצמן, אבנר (1986), אביגדור המאירי וספרות המלחמה, תל אביב: מערכות, עמוד 89.[9] המאירי, אביגדור (1932) בגיהינום של מטה, רשימותיו של קצין עברי בשבי רוסיה, תל אביב, דביר, מצוטט מתוך הולצמן, עמוד 89.[10] מוסה, ג'ורג' ל. (1993), הנופלים בקרב, תל-אביב: עם עובד, עמוד 19.[11] לדוגמה: המאירי, אביגדור (1989), השגעון הגדול, דביר, תל-אביב.[12] מירון, דן (1998), כריכה אחורית, המאירי אביגדור, בגיהינום של מטה. ראה גם לומסקי-פדר, עדנה (1998), כאילו לא הייתה מלחמה, תפיסת המלחמה בסיפורי חיים של גברים ישראלים, ירושלים, עמוד 34.[13] אור, אורי (2003), אלה האחים שלי, תל-אביב, עמוד 212. ראה גם עמוד 217.[14] לשם, אם יש גן עדן, עמוד 40.[15] לשם, אם יש גן עדן, עמודים 117-116 ועמודים 182-184 ובמקומות נוספים. תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 11.[16] הולצמן, אבנר (1986), אביגדור המאירי וספרות המלחמה, תל-אביב: מערכות, עמודים 23-24; וכך גם באליס, ג'ון (1982), לוחמים – החיילים בחוד החנית, בל-אביב: מערכות.[17] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 10.[18] בן-שלום, ע', ופקר-רינת, מ', המרכז לפסיכולוגיה צבאית יישומית, ועדת רחכ"א לנושא: ותיקים-צעירים בפלוגות מבצעיות, נובמבר 2004, עמודים 18-22.[19] אוהד, אבירם, "הפלוגה המבצעית בעיני המתבונן", פסיכולוגיה צבאית 1, יולי 2002, עמודים 219-205.[20] לשם, אם יש גן עדן, עמוד 58.[21] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 61.[22] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 61.[23] לדוגמה: לשם, אם יש גן עדן, עמוד 230.[24] תמיר, מלחמה ללא אות, עמודים 70-69.[25] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 68.[26] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 73.[27] הולצמן, אביגדור המאירי וספרות המלחמה, עמוד 23.[28] לשם, אם יש גן עדן, עמוד 30.[29] לנדאו, אורי וזכאי, אליאב (1994), לפניהם ואיתם – מצוינות המ"מ הקרבי בצה"ל, בבית הספר למנהיגות, מפקדת קצין חינוך וגדנ"ע ראשי.[30] מרגלית, אבישי, "עבר מתמשך", זמנים 69-68, סתיו-חורף 2000-1999, עמוד 81.[31] רוזנטל, רוביק, (1989), משפחת הבופור, תל-אביב: ספרית פועלים.[32] לשם, אם יש גן עדן, עמוד 268.[33] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 11.[34] לשם, אם יש גן עדן, עמודים 146-145.[35] זנד, שלמה (2004), "הטוב, הרע וההיסטוריון – תולדות הזמן כסיפור קולנועי" מתוך ההיסטוריון, הזמן והדמיון, תל-אביב: עם עובד, עמודים 69-95; שרב, גדעון, "מ-"D-day" ל- "Media days" הבנית זיכרון הפלישה לנורמנדי בקולנוע האמריקאי". פסיכולוגיה צבאית מספר 3, דצמבר 2004, עמודים 165-188.[36] לביא, אביב, "עיתונות לוחמת", במחנה, 10 במארס 2006, עמוד 26.[37] שפיר, סתיו, "זיכרון צילומי", במחנה, 12 באפריל 2006, עמודים 60-61.[38] תמיר, מלחמה ללא אות, עמוד 9.[39] פישר, שחר, "דברים שלמדתי בלבנון (ואני משתדל ליישם באיו"ש)", במחנה, 30 בדצמבר 2005, עמודים 13-10.
