בכנס חגיגי שנערך ב-29 ביולי 2021 בשיתוף עם המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן, השיקה המחלקה להיסטוריה של צה"ל את ספרו של ד"ר אהד לסלוי - 'מביטחון שוטף ללחימה בגרילה - אזור הביטחון בדרום לבנון בשנים 1998-1993' (מודן, משרד הביטחון והמחלקה להיסטוריה, 2021). היה לי הכבוד והעונג להציג את הספר, ולדבר על הספר, על מקומו בהיסטוריוגרפיה של המערכה ועל כמה ממעלותיו. הנה הדברים שנשאתי למעט הבדיחות התפלות ששילבתי תוך כדי.
אמ.לק: תקראו בשביל להבין את דרג מקבלי ההחלטות ואז תתווכחו. אפשר גם לשמוע בפקקים את המסכת עם אהד על המערכה בדרום לבנון. באריכות? הנה הסקירה המלאה שכתבתי על הספר בכתב העת של המחלקה להיסטוריה - יסודות. שם פירטתי סוגיות נוספות בהן עוסק הספר. גילוי נאות למי שעדיין לא יודע או לא קלט - אני עובד במחלקה להיסטוריה של צה"ל.
18 השנים מסוף ספטמבר 1982 עד למאי 2000, זכו לתשומת לב מעטה יחסית לא רק במחקר הרשמי והאקדמי, אלא גם במה שמכונה על ידי טל טובי "סיכומים כלליים עיתונאיים באופיים" ו"'סיפורי המשתתפים"; אולי משום שלא היה אפשר לסכם במהלך התקופה, ואולי משום חוסר תשומת הלב הכללית ללחימה בלבנון בעת שהתרחשה עד השנים האחרונות לשהייה בה. בשנים האחרונות, התעורר השיח בעיקר מצד לוחמי המוצבים, לא רק, אך בעיקר, על ידי חברי קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" שהיו מהדוחפים למתן אות המערכה. חיים הר-זהב ממובילי הועד למען ההכרה והאות גם כתב את ספר - 'לבנון: המלחמה האבודה' על התקופה, ובעיקר על תקופת מחצית שנות ה-90 ואילך. הוא איננו הראשון שעושה זאת, ומייצג בכך את קבוצת הלוחמים. ניתן לציין את "אם יש גן עדן" של לשם שלזכותו בעיקר ראשוניותו, ואת "דלעת" שכתב, העיתונאי מתי פרידמן שהיה כמו הר-זהב לוחם מחטיבת הנח"ל; ולאחרונה גם את "ריחן סאנסט" של אסף גורדון שמשלב בין המוצבים לפוסט הטראומה של בוגרי התקופה. דומה שקבוצת כותבים זו תופסת את החיילים כילדים, ורואה את העוצמה שבהתאגדות "ארבע אמהות" ואסון המסוקים כקו השבר שהניע את החברה הישראלית, הפוליטיקה וגם את הצבא להבנה שצריך לצאת מלבנון. לטעמי, נדרש ניתוח מעמיק יותר כדי לבחון את התזה הנוחה הזו, אבל כאמור חשיבותה בהבאת הסיפור של החיילים במוצבים החודרים ובפעילות המבצעית בשיחי דרום לבנון וסלעיה. לסיפורי המשתתפים בלחימה בלבנון אפשר להוסיף את נציגי תת קבוצה נוספת – המפקדים. הבולט שבהם וכמעט היחידי הוא ספרו של צ'יקו תמיר, "מלחמה ללא אות" ויש את הביוגרפיה שנכתבה על ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) שנהרג ממטען צד בפברואר 1999, ועוד כמה.
אולם כפי שכתב אחד ממורינו ורבינו יואב גלבר על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, ואשר מתאים גם למערכה בדרום לבנון: "מה שחסר בשיח הזה כל השנים הוא בסיס עובדתי-היסטורי. זהו שיח של דעות ורגשות ולא של ידע. לא כל העובדות המועלות בו מוטעות או שקריות (חלקן הן כן כאלה), אלא שהוא מתנהל בלי שיטה וללא הקשר. כל אחד בוחר לו נקודות לדיון ועובדות או ספקולציות לפי נטיותיו. הוא משתמש בהן לצרכיו תוך התעלמות מעובדות שאינן נוחות לו ומן התמונה הכוללת, ולעתים גם תוך "טיפול" בעובדות על-מנת להתאימן לתמונה הרצויה."
כאן מקומה אולי בלבדי של המחלקה להיסטוריה של צה"ל ליצור את המסד המחקרי באמצעות מחקרים היסטוריים רשמיים, כדוגמת זה של אהד לסלוי. המחלקה להיסטוריה נדרשת להעמיד את הבסיס העובדתי ואת תיאור האירועים, תחילה לצורך הלימוד בתוך צה"ל והפקת הלקחים, ולאחר מכן לציבור הרחב, ובכללו חוקרי ההיסטוריה הצבאית. וכל זאת גם על מנת להשפיע על ההיסטוריוגרפיה של התקופה. המחקר שלפנינו חושף, במגבלות ביטחון המידע, כמו מחקרים אחרים של המחלקה להיסטוריה, מידע חשוב שלא היה נגיש עד כה.
מקום הספר במכלול המחקר על רצועת הביטחון - ספרו של לסלוי הוא החיבור השלישי שפרסמה המחלקה להיסטוריה הדן באזור הביטחון. הראשון בסדר הכרונולוגי הוא ספרו של שמעון גולן, "מבירות לאזור הביטחון". כשאר פרסומיו של גולן, מדובר בכרוניקה קפדנית ומפורטת של הדיונים והמסמכים המעידים על המחשבות והתכנונים במטכ"ל, אך היא אינה מפרטת את מה שהתרחש בדרג הטקטי הלוחם, ואת המתרחש בצד השני – אצל האויב. המחקר השני, שנשאר חסוי לפי שעה, נכתב על ידי דוד טל ועוסק בשש השנים הראשונות של רצועת הביטחון. חיבורו של טל הוא ראשוני ביותר, ונדרש להרחיבו הן בתשתית העובדתית והן בכיווני מחקר שונים. אולם קיומו מצביע על החלוקה לתקופות בלחימה באזור הביטחון שעשתה המחלקה להיסטוריה, ועל הסיבה לתחילת מחקרו של לסלוי בשנת 1993.
המחקר שלפנינו המהווה המשך למחקרו של טל בהתאם לחלוקה לתקופות של המחלקה להיסטוריה, שקבעה את מבצע "דין וחשבון" כנקודת מפנה או לפחות נקודת התייחסות חשובה במדיניות של צה"ל בלבנון. הסיבות לכך הן, ואני מצטט מהמבוא של הספר: "ההבנות שהביאו לסיום המבצע יצרו מציאות שבה נדרש צה"ל להילחם בחזבאללה תחת אילוצים ומגבלות ביחס לאופן הפעלת הכוח. יתר על כן, המבצע המחיש את העובדה שחזבאללה היה לגורם הכוח העיקרי והמוביל בדרום לבנון, שמטרותיו ודרכי הפעולה שלו שונות ואפקטיביות יותר משל הארגונים שפעלו בעבר משטח לבנון. בנסיבות אלו, נדרש צה"ל לגבש תפיסה מבצעית אחרת."
