אולי זו לא הרשומה מתאימה לאווירת החג ולערב ראש השנה כאשר כולם מצפים ומאחלים לשנה טובה יותר או לפחות לחגוג בשביל התקווה ואולי גם לשכוח לשעות ספורות את המציאות שלא תמיד מחייכת. ואולי בדיוק הפוך. אולי כאשר אנו מסובים יחד, במגבלות הבידודים והקורונה, זה הזמן לזכור את אלה שנשארו בחוץ, את אלה שהחברה עזבה ובחרה, במודע או שלא, להשאירם להתמודד לבד עם ביעוותי הנפש וקשיי הנשמה, לחפש לבד, לרוב ללא הצלחה, מזור ומרפא? אנשים, לוחמים ואחרים, שחוו את הקרב, את איימי המלחמה, את מראות המוות, את הפחד הנוראי להיפגע, להיפצע, למות צעיר. הנושאים עמם את הלם הקרב, את מה שמכונה בלשון המדעית-רפואית פוסט טראומה, הם נושא הספר, אולי מוטב לומר השליחות שלקח על עצמו שלמה ולדמן בספרו 'הלם קרב - מי רואה את הלוחם הזה?' (סגול, 2021). קראתי כבר עדויות של סובלים וגם כתיבה אינטלקטואלית על הנושא, אבל ולדמן מטיח את הסבל בפנים.
הנושא עלה לכותרות בשנה האחרונה ב"זכותו" של איציק סעידיאן שסבל מפוסט-טראומה בעקבות השתתפותו במבצע 'צוק איתן' אשר הצית עצמו מול משרדי משרד הביטחון ובכך הקריב עצמו עבור יצירת מודעות חברתית ופוליטית. ובכך גרם, אני מקווה, לרפורמה בטיפול בסובלים מהלם הקרב. ולדמן חוזר לאנשים שסובלים מהנכות הנפשית כבר שנים רבות מאוד: "לוחמי סיירת שקד הם היום בעשור השביעי והשמיני לחייהם, בעברם מיטב הנוער... שומעים את לחישותיהם. זיהיתי אנשים שחיים בתוך חלום, בתוך סיוט נורא. צריך לשמור עליהם ולכבד אותם, כי הם זוכרים היטב את המלחמה ואת הנופלים." [עמ' 17]. ולדמן עצמו שירת כלוחם בסיירת שקד. הוא התגייס אחרי מלחמת יום הכיפורים והכיר את חלק מהאנשים שנפגעו ושראיין. החלק העיקרי והחשוב בספר הם תמלילי השיחות והראיונות שקיים ולדמן עם הלוחמים הרדופים. בראיונות השונים באופיים ובאורכם הם חוזרים לשלושת מלחמות חייהם. המלחמה בהם נלחמו בהיותם חיילים: "נכנסנו לחשכה ואז החל הלילה הארוך והארור בחיי. האדמה רעדה לפתע, הייתה תחושה אפוקליפטית. ירו עלינו. היה שם שילוב של שריקות ונפילות של פגזי מרגמות כבדות, עם שריקות וזמזומי טילי שמל וסאגר, קולות נפץ ופגיעות. הייתי חסר אונים בלב הגיהנום." [עמ' 251] בעיקר מדובר בבוגרי מלחמת יום הכיפורים אבל לא רק הם. ולדמן מביא לוחמים ממלחמת ההתשה, בוגרי פתיחות הצירים הקטלניות כמו עזרא סגלי ואיברהים שיבלי שנלחמו ונפצעו פיזית ונפשית ב-6 בנובמבר 1969 בפתיחת ציר "טמפו" שהלך לאורך כארבעים קילומטרים במקביל לתעלת סואץ; המלחמה השנייה - מלחמת חייהם כנכים פוסט טראומטיים, לדוגמה שמעון אמיר: "הייתי נשכב עם אותם בגדים כמעט חודש, ללא מקלחת. מתהלך יחף, צועק כל הזמן 'שקט'! הרטבתי. אמי המסכנה בוכה, מתייסרת וצועקת: 'מה עשו לך? שלחתי ילד בריא חזר כמו סמרטוט'. נכנסתי למצב של אנורקסיה, הגעתי ל־55 ק"ג. הייתי שלד עצמות. פחדתי להגיע לפסיכיאטר, פחדתי שתהיה עליי סטיגמה של משוגע, מטורף" [עמ' 105-104 אני משתמש כאן בריכוז ציטוטים מתוך המאמר החשוב של מאיה פולק במקור ראשון על הספר - תקראו אותו].
