• בעז זלמנוביץ

"פרקליט צבאי באזור הדמדומים"


בימי הקורונה, זה היה מזמן מזמן, התחלתי לעלות רשומות המכילות סקירות ספרים שכתבתי ושהתפרסמו במקומות שלא היו מקווננים ('מח"ץ' של חיל הרגלים והצנחנים) או שהאתר שבהם הופיעו התאדה ('ביבשה' של זרוע היבשה). בשכל שמרתי את העותקים המודפסים של הגיליונות, משום שבלי שכל לא הכל נשמר אצלי במחשב. עוד כתב עת שלא עלה לרשת וחבל שכך היה 'פסיכולוגיה צבאית - כתב העת המקצועי של הפסיכולוגים הצבאיים ביחידות השדה' מבית ענף פסיכולוגיה צבאית (או משהו דומה) של זרוע היבשה. בו פרסמתי שתי סקירות או מיני-מאמרים המנצלים את הדיון בספר לבחינת נושאים רחבים יותר. אחד מהם היה ספרו של שלומי צפורי 'צדק מסוערב' (הוצאת אגם, 2004). הספר עסק במשפטו של סא"ל אילן שהיה מפקד של יחידת המסתערבים "שמשון" והואשם שבאירוע שבו נורה למוות פלסטיני רעול פנים אישר "שלב רביעי" בנוהל מעצר החשוד. אילן כפר באשמה. בצעד חריג הפך היורה סגן שחר לעד מדינה. צפורי היה פרקליטו של אילן ובעקבות כך כתב את הספר. הסקירה המאמרית התפרסמה במקור בפסיכולוגיה צבאית 6, יולי 2008, עמ' 289 – 304.[1] אחרים שקראו את הספר טענו לחד צדדיותו, אבל אותי כאמור עניינו דברים אחרים שעולים ממנו. להלן הדברים שכתבתי לפני 14 שנים ואני מקווה שלפחות חלק מהם התיישנו טוב.


-----------------------------------------


שלומי צפורי שימש כפרקליט צבאי וכיום הוא עוסק בתביעות ובהגנות משפטיות הקשורות לצבא[2]. ב- 2004 כתב ספר מטריד על משפטו של סא"ל אילן, אשר הקים את יחידת המסתערבים "שמשון" והיה המפקד הראשון שלה. סא"ל אילן הועמד לדין ב-1991 באשמת ירי שביצעו אנשי יחידתו שלא בהתאם לפקודות. זו תמצית הסיפור, כפי שהובאה בעיתונות: "היחידה התכוננה לפעול ללכידת רעולי פנים במחנה הפליטים אל בורייג', [...] במהלך הפעולה רדף אחד ממפקדי הצוותים אחר רעול פנים שנמלט: הקצין הצעיר ביצע את שלושת שלבי נוהל עצירת חשוד: קריאה לעצוr, ירי באוויר וירי לכיוון הרגלים. הירי בוצע מאקדח, מטווח של 50-60 מטרים, ואחד הכדורים חדר לגבו של הנמלט, מוחמד אל דרוויש, והרגו. הקצין היורה יכול היה לטעון שכיוון לרגליו של הבורח, אך בשל הטווח הגדול החטיא ופגע בגבו של הנמלט. אם היה טוען כך, הפרשה לא הייתה מתגלגלת לאן שהגיעה. אבל הקצין מסר גרסה אחרת. הוא טען שכיוון בדיוק למקום שבו פגע, וכשנשאל מדוע, אמר כי אלה ההוראות החדשות לפתיחה באשר שהוציא מפקד היחידה, סא"ל א'."[3]


צפורי שימש כסנגורו של סא"ל אילן במהלך המשפט וספרו מתאר את ההליך המשפטי, אך בנוסף הוא שוזר בו תיאורים של פעילות יחידת "שמשון" ותהליך הקמתה. הספר מבוסס על חומרים שנאספו על ידי המחבר בהכנות למשפט ובמהלכו. בנוסף לכך, המחבר מרחיב את העובדות ואת תיאור האירועים ומוסיף עליהם מפרי רוחו.[4] הספר אינו אובייקטיבי. ניתן זאת ללמוד מהעובדה שבסיפור מופיעות דמויות "רעות", איתן מתחשבן צפורי. למשל, הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון סטרשנוב שטרח להגיש את כתב האשמה יומיים לפני סיום תפקידו.[5] נראה גם ששם הספר "צדק מסוערב" הוא כמענה לספרו של סטרשנוב "צדק תחת אש".[6] דוגמה נוספת לדמות "רעה" הניכרת מתוך הספר היא סגן שחר, הקצין שהפך לעד מדינה. את הדמויות ה"טובות" מייצגים סא"ל אילן ובאופן מפתיע, או לא, צפורי עצמו ששימש כסנגורו. מעבר להתחשבנות, הספר מהווה תעודה בעלת חשיבות לכל העוסק בלחימה נגד טרור ונגד חתרנות. הספר מתעד ומציג את התחום האפור שבו זירת הקרב, אשר ממילא היא סבוכה ומורכבת, נמשכת אל בין כותלי בית המשפט.


בסקירה לא אנסה להאיר את עיני הקורא בכל רזי הספר והמשפט, אלא אעשה בהם שימוש כדי להדגיש סוגיה מהותית שהספר מציג: קיום כוחות אגרוף במלחמה נמוכת עצימות והבעיות הנובעות מהקמתם ומאופן פעולתם. במסגרת מצומצמת זו אבחן את הנקודות הבאות: הקמת כוחות מיוחדים או מתמחים בלחימה כנגד התקוממות; אתיקה פנים-יחידתית; משפטיציה של העיסוק הצבאי; וברקע, התחום האפור של לוחמת צה"ל בשטחים.


תהליך הקמת יחידות מיוחדות, ובעיקר יחידות המסתערבים בצה"ל

היחידות המיוחדות, מהותן, ייעודן, משימותיהן ומאפייניהן הן עניין לאנשי צבא[7] ולאנשי המחקר. בשנים האחרונות פורסמו, בעיקר על ידי אנשי מדעי ההתנהגות של הצבא,[8] מאמרים ומחקרים על היחידות המיוחדות. הספר הנדון כאן מאיר אף הוא את הסוגיות הקשורות ביחידות המיוחדות, ובעיקר את אלה הפועלות תחת כיסוי, או תחפושת – יחידות המסתערבים. יחידות "שמשון" ו"דובדבן" הוקמו על רקע מצוקה בצבא, ובעיקר של המפקדות המבצעיות, שנבעה מחוסר היכולת לפתור את בעיית הפעילות החבלנית העוינת בשטחי איו"ש ואזח"ע: "לצערי, שיתף אותו המפקד [צבי פולג מפקד אוגדת אזח"ע (ב"ז)] בתחושותיו, "בטכניקות העבודה הצבאיות המקובלות לא הצלחנו עד עכשיו להחזיר את החיים ברצועה למסלול".[9]


תחושת תסכול של מפקדי הצבא מכך שהשיטות המוכרות אינן פועלות כנגד התקוממות וטרור, הובילה לחיפוש וליצירת פתרונות שאינם במסגרת ה"יחידות הרגילות" של הצבא, ומכאן שמן של ה"יחידות המיוחדות".[10] דברי מאיר דגן, שהיה בזמן האירוע שתואר לעיל רח"ט מבצעים במטה הכללי, ושימש במהלך משפטו של סא"ל אילן כעוזר הרמטכ"ל לנושא האינתיפאדה, מצביעים על הפתרון שמספקות היחידות המיוחדות לצבא, כאשר בדרך "הרגילה" לא מושגות התוצאות הרצויות. כאמור: "פעילות מיוחדת, משמעותה בהקשר זה – פעילות מבצעית שלא במדים, כשהלוחמים מחופשים למקומיים ובכך מגיעים למגע קרוב על מנת לתפוס את מי שצריך, ולנצל את המודיעין בצורה נקודתית לשם הגעה למקומות שבהם נמצאים המבוקשים ומנהיגי האינתיפאדה. מה שהיה ברור לנו במטכ"ל, שאני לא מסוגלים לבנות לכלל היחידות יחידות מיוחדות משל עצמן, ולכן החלטנו להקים שתי יחידות מרחביות..."[11].


שימוש ביחידות מיוחדות בלוחמה כנגד התקוממות, או במה שמכונה אז "לוחמה נמוכת עצימות", והפעלת יחידות הפועלות במסווה של תושבים מקומיים אינם המצאה ישראלית. יחידות מסתערבים היו למעשה חלק מן המסורת של הפעלת הכוח עוד מתקופת פלוגות הלילה של "הידיד" – אורך וינגייט. רוח לחימתו עברה אל פלוגות הלילה כמסורת ומהן למחשבה הצבאית של "ההגנה" והפלמ"ח. ארגוני המחתרות השתמשו ביכולות אלו גם בפעילות מודיעין וגם בפעילות אלימה בתוך גבולות ארץ ישראל ומחוצה לה.[12] ב-1970 הפעילו צה"ל והשב"כ חוליות משותפות שחיילי צה"ל ומקורות של השב"כ פעלו בהן. באותה עת הוקמה ברצועת עזה יחידה מיוחדת – יחידת "רימון", שחלק מאנשיה ופעולותיה היו מסוערבים. יש לציין שהיחידה זכתה להישגים לא מבוטלים ביירוט מחבלים מבוקשים ובחיסולם. למרות הצלחותיה, היחידה פורקה לאחר תקופה קצרה יחסית.[13] באפריל 1986, על רקע התגברות אירועי הפח"ע, פנה פיקוד המרכז למטכ"ל והודיע על כוונתו "להקים יחידה בשם "דובדבן" אשר תשמש ככוח איכותי במרחב איו"ש לביצוע פעולות בט"ש מיוחדות."[14] בין מאפייני הפעילות נכללו גם פעולות הסתערבות ו"התייהדות" – התחפשות ליהודים תושבי המרחב, או לחיילים "רשלנים" כפיתיון. אלוף פיקוד הדרום, שעקב בעניין אחרי הקמת "דובדבן", הציג כבר בדצמבר 1986 את הצורך להקמת יחידה נוספת שתיקרא "שמשון", ושייעודה: "להוות כוח מוסווה לסיכול פח"ע, למודיעין ולהתרעה מפני פח"ע באזח"ע".[15]


היחידות הלכו וגדלו במהירות, במיוחד כאשר גבר הצורך בכוחות מיומנים עם התחזקות פעילות הפח"ע במהלך האינתיפאדה. במקביל לפעילותן האינטנסיבית, נדרשו היחידות המיוחדות לגייס לוחמים ומפקדים, לאמנם, לרכוש שיטות וטכניקות לוחמה מגוונות וייחודיות, ולשמור על ארגון, סדר ומשמעת צבאיים "רגילים". על פי מחקר פנימי בצה"ל, שהתבצע על ידי מחלקת היסטוריה, בהקמת "שמשון" הופקו ונלמדו הלקחים מהקמת "דובדבן". צפורי אינו שותף לממצאים אלו.[16] הוא מתאר את אי-הסדר ההתחלתי שפגש אילן בהגיעו לחדרי היחידה, ואת הסדר, הארגון, המשמעת והידע הצבאי הרלוונטי שהביא והכניס אילן ל"שמשון". תיאור זה משרת את טיעוני הסנגור על סא"ל אילן בהקשר הנדון.


תהליך דומה של הקמת יחידת מסתערבים התחולל במשמר הגבול. הקמת יחידת המסתערבים שמכונה בראשי התיבות שלה – ימ"ס, התחילה בראשית 1990.[17] קצין מוכשר ודומיננטי, רב-פקד אלי אברם ז"ל, הניע את התהליך ואישיותו השפיעה עמוקות על עיצוב היחידה. תהליך זה דומה מאד לתיאור הקמת "שמשון" על ידי אילן.

התהליך אף הכיל יסודות דומים לאלה של הקמת "שמשון" במובן של רצון טוב של מפקדים בכירים וקולגות, ומוטיבציה אישית. הגם שבשני המקרים היו המפקדים דמויות המפתח בתהליך הקמת היחידה, הרי קריאה בין השורות וקריאת מסמכים רשמיים מצביעים על מעורבות רבה של מפקדים בכירים ושל המפקדות. מטבען של יחידות מסוג זה שמהירות התגובה המבצעית ושל התחומים הנלווים: תו"ל, אימונים, הצטיידות וגיוס כוח-אדם, אינם עומדים בקצב התגובה של הצבא הרגיל והצינורות המקובלים בו. מכאן, התחושה והמצב הטבעי של ה"בדידות" ושל הניתוק, המוגברים על ידי הסודיות והמידור שהיחידות הללו חיות בתוכם ודורשות לעצמן.[18]


"שמשון" אמנם לא עמדה בכל הקריטריונים שבהגדרה הרשמית של צה"ל ל"כוחות מיוחדים",[19] אך התאימה להגדרה של "יחידות נבחרות".[20] משה גבעתי טוען שפעילות יחידות המסתערבים מבוססת על שלושה מרכיבים עיקריים: "מודיעין מקדים ומלווה"; "הגעה ללא התגלות על היעד ובהפתעה מושלמת"; ו"לכידת המבוקשים מבלי שיספיקו להגיב".[21] המרכיב ה"מיוחד" ביחידות המסתערבים מתבטא ביכולת להגיע אל המטרה מבלי להתגלות. יחידות נבחרות ואף יחידות רגילות נדרשות ויכולות לקבל, לעבד ולהשתמש באופן נכון במודיעין בפעילות מבצעית לסוגיה; מיומנות גבוהה בלחימה היא עניין נדרש מכל היחידות, אולם ניתן לומר שהכוונה ליכולת שההכשרה אליה איננה נפוצה ומדובר ביכולת שנרכשת אצל יחידות מיוחדות ונבחרות אשר עוברות אימוני "לחימה בטרור".[22] היכולת להתחפש ולהידמות לתושבים הפלסטינים של איו"ש ואזח"ע היא יכולת מבצעית מיוחדת.[23] קיימת טענה שמאז 2001, בלחימתם של כל הגדודים הרגילים הם מבצעים משימות שבעבר עשו רק יחידות נבחרות.[24] עניין זה מחזק טענה שטענתי בעבר אודות ההבחנה הנדרשת בין משימה או יכולת מיוחדת ובן משימה המוגדרת "רגילה" או שוטפת.[25] בנוסף לכך, אי ביצוע המשימות המסתערבות על ידי יחידות רגילות, מחזק אף הוא את עניין ה"מיוחדות".


שאלה נוספת העולה ביחס ל"שמשון" קשורה לגיל של הלוחמים ביחידות הנבחרות ולבגרותם המנטלית. אחת הבעיות המובנות בצה"ל היא שמרבית הלוחמים, ובכללם ביחידות המיוחדות, הם חיילים סדירים. מתן וילנאי, אלוף פיקוד הדרום בשנים 89'-94', הודה שההחלטה לשלוח לוחמים צעירים למשימות כאלה הייתה לא ריאלית. "לבנות יחידת מסתערבים אמיתית שיועדת להיטמע בשטח זה דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי עם חיילי חובה", אומר וילנאי. "זה דורש אימון של שנים, וזה יכול להיות רק ביחידת קבע. ברור שגם לא עמד לרשותנו הזמן וגם לא המשאבים לקחת את הלוחמים האלו ולהפוך אותם ללוחמי קבע".[26] מרבית היחידות המיוחדות בעולם מגייסות לשורותיהן חיילים וקצינים ששרתו קודם ביחידות הרגילות של הצבא. חיילים וקצינים אלה משרתים כאנשי קבע ביחידה, יוצאים ממנה ליחידות הרגילות ושבים אליה לתקופות שרות ביחידה המיוחדת. לדוגמה ב- SAS, יחידת העילית הבריטית, נדרשים המועמדים לשרת לפחות 3 שנים ביחידות הרגילות לפני התייצבותם למיונים. עניין הגיל והבגרות אינו קשור רק למקצועיות וליכולת הפעולה של הלוחמים, אלא גם ליכולת העמידה שלהם מול המתח והלחץ שיוצרת פעילות מסוג זה, כפי שהעיד במשפט מאיר דגן: "כשאתה מסתערב, אתה חושד בכל אחד, בכל דבר. אתה צריך אומץ לב בלתי רגיל, אתה צריך להיות קר רוח ובעל יכולת לעמוד בלחצים. מסתערב צריך להיזהר מהסביבה, מכוחותינו, מיהודים שמסתובבים שם ומרביתם נושאים נשק להגנה עצמית... לא רבים האנשים שיכולים לעמוד בסוג כזה של פעילות ובעוצמות כאלה של מתח."[27]


אף כי אין על כך ממצאים מחקריים גלויים, יש המעידים כי לוחמים רבים שלחמו במסגרת "שמשון" ו"דובדבן" סובלים באופן אישי מבעיות נפשיות עקב שירותם, ובין השאר מתסמונות פוסט-טראומטית שנגרמו עקב הריגת מבוקשים, דבר שאומנו אליו אבל לא הכנו אליו מבחינה פסיכולוגית. חלקם נמצאים כיום בטיפול פסיכולוגי. רבים מהם מסרבים להכיר בכך שיש להם בעיה כלשהי.[28] יתכן שזהו מקור התנהגותו של שחר, אשר לא יכול היה להודות בירי מטווח רחוק ובפגיעה אקראית והשתחצן בילדותיות על דיוק ויכולת צליפה.[29]


האפור הבלתי נמנע והאם ה"מערכת" מגבה?

מבחינה צבאית, כל בעיה מבצעית ניתנת לפתרון באמצעות תכנון, העזה, תחבולה וכדומה. הפעלת כוחות מיוחדים למשימות בטחון שוטף מכילה בתוכה בעיות פנימיות כמעט הכרחיות. בשדה הפעולה המורכב הזה קיים עירוב, לעיתים בלתי נמנע, בין הגדרות פורמאליות ובין מציאות, והדבר גורם לכך שפעמים רבות נוצרים מצבי ביניים הקרויים גם "מצבים אפורים".


וינגייט אמנם לימדנו "לצאת מן הגדר", אך גם מעשה כזה מחייב גבולות ומשמעת. הדבר היה נכון בזמנו של וינגייט וכן הוא נכון גם בימינו. עימות "נמוך עצימות" גם מביא לחיכוך בין חיילים לאזרחים. זהו מאפיין עיקרי של עימות כזה והוא מקפל בתוכו התמודדויות מהותיות ברמה הנורמטיבית. הצורך להעז מחייב א המפקדים לתת לפקודיהם חופש פעולה והיתרים המציבים בפני הלוחמים אתגרים משמעותיים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפעילות שיש בה חיכוך גבוה עם אזרחים ופעמים רבות גם תוך כדי ניכור מן "הצבא הגדול". אולם להתרת רסן שכזו יש מחיר. ואכן, אחד הנושאים המעניינים הנדונים בספר הוא, האם מדינה דמוקרטית כישראל יכולה וצריכה להפעיל בתוך צבאה יחידות הפועלות בחשכה וללא פיקוח? כך למשל נכתבה על סיירת "רימון": "אנשי סיירת רימון, בין השאר, חיסלו מבוקשים פלסטינים. בימים ההם לא נשמע על רקע המעשים האלה הד, ולו הקלוש ביותר, בתקשורת הישראלית. מעטה של חשכה שרר מעל פעילות סיירת רימון, והוא לא הוסר בשלמות עד היום."


באשר ליחידות "שמשון" ו"דובדבן" המקרה שונה. ביומן שישי של ערוץ 1 ב-2 ביוני 1991, נחשף ביוזמתו של הרמטכ"ל אהוד ברק דבר קיומן של יחידות המסתערבים, וכפי שהוא התבטא: "אין מקום בצה"ל ליחידות שקיומן מוכחש, כאשר היריב יודע מה הן עושות. עצם קיומה של ההכחשה הזאת יחד עם פעילותם בכיסוי, עלול ליצור אצל הלוחמים עצמם מחשבה, שמא הם פועלים בקטגוריות אחרות ושמא הוראות הפתיחה באש המחייבות את כולם אינן מחייבות אותם."[30]


זו העמדה הרשמית, המוסדית, של צה"ל. זה היה גם קו ההגנה העיקרי של אילן, הגם שצפורי טוען שאילן התנגד לחשיפה.[31] דבקות בכללים ואף החמרה בהם, אופן ארגון היחידה, כללי המשמעת וכמובן הוראות הפתיחה באש – כל אלה היו הדרך בה בחר סא"ל אילן להתמודד עם המציאות המורכבת. הדבר מודגם בדברי הפתיחה של אילן לצוות הראשון של "שמשון", כאשר הגיע ליחידה: "מחר בשעה שש בבוקר אני מתכוון לערוך לכם מסדר השכמה. אני רוצה לראות חדרים מצוחצחים ומסודרים, כלי נשק וכל הציוד תקין, מטופל ומוכן ליציאה לפעילות, כפי שצריך להיות ביחידה מבצעית."[32]


גם הטיעונים בנושא הוראות הפתיחה באש הקפדניות החוזרים ונשנים לכל אורכו של הספר,[33] באים להמחיש את מוסריות מפקדי צה"ל, ואת אילן כמסמל אותם. מכאן גם הטיפול בסוגיית ה"חיסולים", שהם חלק מרכזי בדיון אודות פעילות צה"ל בשטחים בכלל, ואודות היחידות המסתערבות ופועלן כנגד המבוקשים בפרט: "הידיים שלנו לא נקיות", אומר מפקד היחידה, קצין בדרגת סגן אלוף, כומתת צנחנים על כתפו. "אנחנו עושים עבודה מלוכלכת. נכון שזה הכרחי, אבל זה להרוג בני אדם, לשפוך דם, ואפילו שזה דם של מרצחים שהרגו יהודים". "מצד שני", הוא מוסיף, "אין ברירה. היעדים שלנו הם מחבלים חמושים. אנחנו מתייחסים לאוכלוסיה כאל מסכנים שנקלעו למצב לא טוב. בשבילנו משימה מוצלחת היא זו שבה לכדנו את המבוקשים, בלא שישפך דם".[34] זו גם אחת הטענות שעומדות כנגד אילן, על ידי כך שאישר שלב ביעד, אישר "לחסל" מבלי שניתנה לו הסמכות לכך. טיעון נוסף המושמע מפי אילן באמצעות צפורי, הוא השאיפה לתפוס את המבוקשים ללא שימוש בנשק.[35] עניין זה מוצג כמקצועיות בשיאה, ומכאן הוא משמש כסמל לשילוב של המוסריות והמקצועיות, של היחידות המיוחדות בפרט ושל צה"ל בכלל.


אך האם כך הם פני הדברים אצל הלוחמים והמפקדים הזוטרים? יחידות מסוג זה פועלות, כאמור, באזור הדמדומים של הצבא. גם אם בתוך היחידה ובחיי השגרה משודרים בכנות סדר ומשמעת, הרי ליבת העשייה כולה באלתור, נועזות, תחרותיות וביסוס דימויי "גבריות". לא בטוח שניתן להפריד בין הדברים, וברור שהנטייה "הטבעית" של היחידה ולוחמיה הם בכיוון הנגדי לסדר ולמשמעת של "הצבא הרגיל".[36] התיאור הבא לקוח מסיפורי לוחמים ב"שמשון". גם אם הוא רווי בהגזמה עיתונאית, הרי יש בו הרבה מהאמת על האווירה ששררה ביחידה [התיאור הוא אחרי תקופתו של אילן]: "גיא, קצין האמל"ח של היחידה בתחילת שנות התשעים, לא התחיל את שירותו ב"שמשון". כשהגיע חש מיד ביחס מתנשא מצד הלוחמים, וביקש ממקד היחידה דאז, דני, לצאת לקורסים שיכשירו אותו לפעילות מבצעית. בהדרגה זכה ליחס ראוי. בשבת הראשונה שבה נשאר, הבין שהחוקים ב"שמשון" שונים ממה שראה עד אז בהצ"ל. צוות נובמבר 89' החליט להכניסו לעניינים. הם לקחו רכב מסוערב ויצאו לציד אקדחים."[37]


אכן, בעולם האמיתי מפקדים יודעים רק מעט מהמתרחש ביחידה ואצל החיילים, ושוגה המפקד שחושב שהוא יודע הכל. דברים אלה, כמובן, לא מסתדרים עם טיעונים במשפט. אך זו המציאות הקיימת לא רק ביחידות מיוחדות, הגם שהן מהוות מקור פוטנציאלי להיווצרות של תופעות שכאלה אשר נשמרות לידיעה אצל החיילים.[38] עניין נוסף הוא הגיבי שמעיקה המערכת המשפטית הצבאית לכוחות הלוחמים והפועלים באזור הדמדומים. צפורי טוען: "שאם המדינה וצה"ל שלחו אותם לעסוק בפעילות בחצר האחורית שלנו, פעילות שלא רבים מוכנים לעשות, אז כאשר יש תקלה ומשהו משתבש, לא צריך למצות איתם את הדין."[39]


בהקשר זה, נמצא הוויכוח העקרוני בין צפורי, כמיצג את אנשי הסנגוריה המגנים על אנשי הצבא והמפקדים, לבין אנשי הפרקליטות ובראשם הפצ"ר סטרשנוב. אם נתעלם לרגע מהמניעים האישיים של סטרשנוב, כפי שרומז עליהם, או אומרם בגלוי צפורי, הרי שישנן שתי אסכולות בדבר "הגנת הפרקליטות על הלוחמים". צפורי מביא את הגיבוי שנתנה המערכת המשפטית לחיילים במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה, אשר מבחינת האירועים הייתה הסוערת ביותר וגם הכללים לא היו ברורים, על ידי תיאור מעשיו של דוד רוזן שהיה פרקליט פיקוד מרכז באותן שנים: "הרי למרות אי הבהירות ששררה, עדיין באשר לכללי השימוש בנשק מול מתפרעים ומפרי סדר נרתע רוזן מלייחס עבירה של הריגה לחיילים שביצעו ירי בלתי חוקי אשר הסתיים במוות. בעיניו, החיילים הפועלים לדיכוי ההתקוממות נדרשים לפעול במצבים בלתי אפשריים, והחריגה מהוראות הפתיחה באש הנה בדרך כלל תוצאה של טעות בשיקול הדעת, של רשלנות או של פחד ומצוקה. אלה נובעים מחוסר ניסיונם של הלוחמים בהתמודדות בתחום חדש... גם אם לא תמיד היה הירי מוצדק, מן הסתם לא עמדה בבסיסו כוונה לירות בשביל להרוג."[40]


לעומת גישתו של צפורי, טוען סטרשנוב בספרו: "כי במהומה ומבולקה שיצרה האינתיפאדה, חייבים אנו לשמור מכל משמר על צלמו, אנושיותו ומוסריותו של הצבא ושל חייליו".[41] לכל אורכו של ספרו, נראה כי סטרשנוב מתכוון שהפרקליטות היא הכלי שישמור על המוסר ועל האנושיות של הצבא. זאת למרות שבהחלטותיה הפעילה הפרקליטות את "מקדם האינתיפאדה", כלומר גישה מקילה ביחס לעבירות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.[42] בספרו יוצא צפורי כנגד גישה זו. הוא מצביע על הנתק של אנשי הפרקליטות מהלוחמים ומהצבא האמיתי, ומדגיש שהוא עצמו "לא נולד פרקליט", אלא שימש כקצין חימוש ביחידת שריון לפני שיצא ללמוד משפטים ועבר לפרקליטות.[43]


רעות, בגידה ולכידות – אחוות לוחמים לעומת מעשה עד מדינה של סגן שחר

סגן שחר שימש כעד מדינה במשפט. בכתב האישום המקורי הואשם גם הוא בהריגה,[44] סעיף שהעונש המכסימלי עליו הוא עשרים שנות מאסר.[45] כאשר התברר שהוא בחר לשמש כעד מדינה, מתאר המחבר את תחושת אילן: "התמלא כאב מהול באכזבה על חבר לנשק שבגד בו, והעדיף את תועלתו האישית על פני ערכים של חברות ואחוות לוחמים".[46] תחושת הבגידה אצל חבריו לנשק של שחר מתוארת גם בקטע הבא: "שחר יצא מחדר המזכירות של בית הדין והחל פוסע בצעדים מהוססים לאורך השביל בן שלושים המטרים [...] לאורך השביל, משני צידיו, עמדו לוחמים ומפקדים מ"שמשון". אף אחד מהם לא אמר מילה לעד, שעבר בתווך. הם גם התעלמו מברכות השלום שלו ולא השיבו עליהן, עיניהם ניקבו אותו במבטים חודרים. הכעס הרב שחשו כלפיו ניכר היטב בהבעת פניהם, ולא היה טעון הסברים."[47]


אך האם זו בגידה בערך הרעות? מה היו האופציות של שחר? מהי רעות ומהי אחוות לוחמים, בהקשרו של המשפט והספר? אסא כשר מקדיש פרק נרחב לעניינים אלו בהרצאותיו על האתיקה הצבאית. כשר טוען שהחשיבות הצבאית של אחוות לוחמים היא ברורה ומובנת כאשר מתבוננים בכך באופן הבא: "...בעיה של החבר שלי, בתור בעיה שלו, היא גם בעיה שלי. אני עושה אפוא כמיטב יכולתי בכדי לפתור את הבעיה של החבר שלי בהצלחה מרבית. כבר נאמר בספר קהלת, "טובים השניים מן האחד... כי אם יפולו, האחד יקים את חברו... ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו" (ד', ט'-י"ב)".[48] כך גם מוצג העניין על ידי צפורי באמצעות דבריו של אילן: "תמיד הסתכנתי בשביל הפקודים שלי. בכל פעילות שהשתתפתי בה, בכל השירות שלי בצה"ל וב"שמשון", כשהיה צורך שאסכן את עצמי בשביל הפקודים שלי – לא היססתי, כמו שגם הם לא היססו. זו בעיני המשמעות של אחוות לוחמים!"[49]


אחוות הלוחמים והרעות חזקות מאד ומהוות מרכיב מרכזי ביחידות המיוחדות, הפועלות בכוחות קטנים בהם תלוי כל חייל בחברו. הדבר היה צפוי להתרחש גם ב"שמשון", כאשר היה על שחר לבחור האם לעמוד מול "אחוות הלוחמים". אולם שחר לא היה חבר של אילן, ולא הייתה ביניהם אחוות לוחמים. ניתן למצוא מספר סיבות אפשריות ששילוב ביניהן יכול להסביר את פנייתו של שחר כנגד מפקדו, מעבר לסיבות האישיות ולמבנה האישיות של שחר עצמו: הבדלים בדרגות ובגיל; "שמשון" היתה יחידה בלי מסורת. יחידות מנסות לייצר לעצמן מסורת וסממנים ייחודיים כבר מראשיתן. אולם השאלה היא עד כמה הוטמע רעיון זה באנשים ששירתו באותו זמן ביחידה. בשלב שבו אירע המקרה, הייתה היחידה בת פחות משנתיים, בוודאי הייתה רחוקה מיצירת רוח רג'ימנטלית, מהסוג שהבריטים מתכוונים אליה.[50] בכל מקרה, נראה שהזמן שעבר מאז הקמת "שמשון" לא הספיק בכדי ליצור את הדבק היחידתי, שבו אנשי היחידה מחפים אחד על השני גם במקרים שאינם עומדים בנורמות המקובלות בצבא ובחברה.[51] אילן ושחר לא שרתו ביחד זמן מספק בכדי ליצור את אחוות הלוחמים שאינה עוזבת אותך, גם לאחר שעזבת את היחידה, ובמיוחד לאחר שסיימת את השירות הצבאי. הגם שעדי ההגנה מוצגים כמי שמחויבים ליחידה ולמפקדם לשעבר.[52] שחר כבר היה יכול לבחור לו קבוצת השתייכות אחרת מאשר יחידת "שמשון", ובמיוחד שהאופציה שהוצגה לו הייתה שייכות לקבוצת האסירים למשך תקופה ארוכה.


סיכום

ספרו של צפורי, "צדק מסוערב", מאפשר לנו להציץ על נושאים שבתחום צה"ל – הלחימה כנגד הפלסטינים במהלך ה"אינתיפאדה" ובמיוחד ביחידות המסתערבות. באמצעות תיאור משפטו של סא"ל אילן, אשר כאמור בתום מאבק משפטי ארוך, מבחן קשה לקצין אשר אותו נוכל רק לדמיין, קיבל חנינה, אנו בוחנים סוגיות הקשורות לעולם התוכן המקצועי, החברתי והתרבותי של היחידות המסתערבות; למימד האפור של הלחימה בפעילות הבט"ש או העימות נמוך העצימות; ולסוגיות משפטיות ומוסריות הקשורות ללחימה מול הפלסטינים. הזרקור בספר פונה לעבר תקופת האינתיפאדה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, אך מעלה סוגיות אשר רלוונטיות גם לימינו. לא נותר לנו אלא לחכות לספרים נוספים אשר יכתבו על הנושאים הללו, אם על ידי חוקרים ואם על ידי מפקדים של יחידות המסתערבים עצמן.

[1]הכותב מבקש להודות לרס"ן עוזי בן שלום ולרס"ן דן פיוטקין על הארותיהם. הדעות והטעויות, אם נפלו, הן באחריות הכותב בלבד. [2]לדוגמה, באוגוסט 2007 שימש צפורי עו"ד לסגן ג', אשר מואשם בפגיעה בפלסטיני תוך פעילות בדהריה; צפורי הקים גם עמותה ל"נפגעי הצבא". [3] יהושע מאירי, חדשות, 17 באפריל 1992. [4]צי

פורי, צדק מסוערב, עמ' 14-15. באופן מוזר, בדברו על עצמו, משתמש המחבר בגוף שלישי – שלומי. [5]שם, עמ' 111. [6] אמנון סטרשנוב, צדק תחת אש – המערכת המשפטית באינתיפאדה, ידיעות אחרונות, 1994. [7]דוד קניזו, התפתחות הכוחות המיוחדים בצה"ל, מז"י, מחלקת תו"ל, 2004. [8]תמר ברש ויותם אמיתי, "יחידות מיוחדות בצה"ל בעבר ובהווה", מערכות 411, פברואר 2007, עמ' 14-22; קרן הלרמן, "מה מיוחד ביחידות המיוחדות", בין הזירות 3, עמ' 21-29. [9]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 52. [10] בעז זלמנוביץ, "הקמת כוחות מיוחדים בלוחמה נמוכת עצימות", מערכות 369, פברואר 2000, עמ' 32-35. [11]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 254. [12] משה גבעתי, "המסתערבים" – מימד נוסף בלחימה בטרור הפלסטיני", סקירה חודשית 10, מרץ 1993, עמ' 38-43; צביקה דרור, המסתערבים של הפלמ"ח, משרד הביטחון, 1986. [13] גבעתי, המסתערבים, עמ' 14. [14] צה"ל, מסמך פנימי. [15]צה"ל, מסמך פנימי. [16]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 51 ואילך. [17] משה גבעתי, אביר 21 – סיפורו של אלי אברם מפקד יחידת המסתערבים, רעות, 2003, עמ' 84 ואילך. [18]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 113. [19]"שמשון" ו"דובדבן" לא היו כפופות למטה הכללי, הפעלתן היתה מקומית ועוד. ראו המילון למונחי צה"ל, 1998, עמ' 253. [20]שם, עמ' 233. [21] גבעתי, המסתערבים, עמ' 42. [22]"לוחמה בטרור" הוא כינוי ראוי לטכניקות ולתרגולות להתערבות והשתלטות במקרה של בני ערובה, שכן לחימה בטרור עושה כל צה"ל. [23]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 58-60, תיאור פיתוח שיטות הסתערבות ב"שמשון". [24] הלרמן, מה מיוחד ביחידות המיוחדות, עמ' 24. [25] בעז זלמנוביץ, "הקמת כוחות מיוחדים בלוחמה נמוכת עצימות", מערכות 369, פברואר 2000, עמ' 33. [26] מתוך כתבה במעריב. [27]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 258. [28] משה זונדר, "יורים ולא בוכים", מעריב סופשבוע, 27 ביולי 2001; גם עמרי אסנהיים, ברירת שמשון. [29]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 192-193. [30]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 140-145; גבעתי, אביר 21, עמ' 132. [31]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 145. [32]שם, עמ' 53. [33] לדוגמה שם, עמ' 188. [34]"אנחנו עושים עבודה מלוכלכת, אבל חיונית" קטעים מכתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות, מאת עמוס רגב, בתאריך 27.4.93. הכתבה הביאה קטעים מתכנית תעודה על יחידת "שמשון" ששודרה בערוץ 4 הבריטי. [35]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 124, 267. [36]הלרמן, מה מיוחד ביחידות המיוחדות, עמ' 25. [37]אסנהיים, "ברירת שמשון". [38] דונה וינסלו, "טקסי מעבר ואחווה קבוצתית ברג'ינמנט הקנדי המוטס", פסיכולוגיה צבאית מס' 3, דצמבר 2004, עמ' 52. [39]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 380. [40]שם, עמ' 112. [41]סטרשנוב, צדק תחת אש, עמ' 287. [42]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 13. [43]שם, עמ' 35. [44]שם, עמ' 111. [45]שם, עמ' 160. [46]שם, עמ' 161. [47]שם, עמ' 163. [48]אסא כשר, אתיקה צבאית, אוניברסיטה משודרת, 1996, עמ' 170. [49]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 126. [50] ראו לדוגמה רום לירז, "סקירת ספר: Morale: A Study of Men and Courage", פסיכולוגיה צבאית מס' 3, דצמבר 2004, עמ' 239-257. ראו גם: גלעד דודו, ""לא על החרב לבדה תשכון" – רוח הלחימה של חטיבת גולני במבצע "גשמי קיץ" בעזה ובמלחמת לבנון השנייה", פסיכולוגיה צבאית מס' 6, יולי 2008, עמ' 11-49. [51] דונה וינסלו, "טקסי מעבר ואחווה קבוצתית ברג'ינמנט הקנדי המוטס", עמ' 9-52. [52]צפורי, צדק מסוערב, עמ' 283.

137 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול