'כל חייו עונות השדה...'

אבא בשדה (צלם לא ידוע)

קריאה בספר העוסק בחילופי העונות, בפרידה ובגעגועים שלחה אותי, גם השבוע, לפיסות החיים של אבא וגם של אמא שנותרו מאחור. זאת בדומה לשיטוט שעשיתי שבוע שעבר בעקבות ספרו של רולאן בארת.

לא מעט ספרי שירה היו בחדר של ההורים. סביר להניח שאמא אספה אותם, קראה בהם, והשתמשה בשירים כדי להביא את רגשותיה. עכשיו כשפינינו את הבית - אמא כבר איננה המון שנים ואבא עוד לא הוחזר מבור תחתית אפל בחאן יונס - נאלצנו לפזר את האוסף הקטן. חלק מהספרים יואב אחי לקח, חלק אנחנו והשאר הועבר. נתן יונתן היה מורה, אולי המחנך של אמא כאשר למדה בקיבוץ שריד ביחד עם קבוצת הילדים הראשונה של עין השופט. ספריו היוו חלק ניכר מארון הספרים שלה. חלק מהספרים אף מוקדשים לאמא לרות. האם ניתן להתחיל מחדש כמו עונות השנה שואל יונתן בשירו 'שוב נתחיל מחדש':

"שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים

החורש, האוסף, המשורר, העלים

הנופלים עם הרוח, פניני הטללים

והגל החוזר אל חופיו התלולים"

למרות שיש בשיר היבטים של תקווה ושל התחדשות: "ננגן את השיר באותן המילים / שאינן מתעייפות לעולם,", כל קשיי השנה והסיזיפיות המתמדת מורגשים בו.

אבא במוסך (צלם לא ידוע)

עונת השנה המתחלפות הן עניין מהותי בחיינו גם באופן סמלי וגם אופן מעשי. אולי הפוך? יומני הכיס של אבא, מהחורשים ומהאוספים, שבהם רשם כל יום את הפעילות בשדות פלחה בנגב, בניר עוז מעידים על השינויים ועל הקבוע בחייו. התמונות שבהן צולם והתצלומים שהוא עצמו צילם מעידות ומעידים על חזרתיות העונות אבל גם על הזמן שלא עוצר. על כך מעידים הטרקטורים והכלים החקלאיים המתחדשים המשתכללים, אך גם הזדקנותו של אבא, התבגרותנו, סימני שחיקת השנים והעונות הנערמות כחבילות הקש והחציר בשדות השלף, והנעכלות בשיני הבקר. כדברי יונתן:  "איך הרוח פולש לבריכה הקרירה / וחורש על פניה קמטים". בניר עוז חגי האסיף - שבועות וסוכות - היו המרכזיים, ולא בדרך אגב ולא משום זיקתם הדתית, אלא כחזרה למקור שלהם במעגל העונות החקלאיות הקדומות. שבועות נחוג כחג המרכזי. התכנסות שבה מוצגת עוצמת ענף גידולי השדה בהנחייתו של גדי מוזס, ובהובלת סעיד ושאר חברי הצוות שחלקם נחטף וחלקם נרצח. זיכרון שקי הבוטנים המחולקים לחברי הקיבוץ כמנחת סיום העונה בסוכות, משתלב בקולות החגיגות על הדשא המרכזי. זיכרונות העונות מתערבבות באנשים שהיו ובאנשים שישנם.

שער 'נגורי'

הרבה יותר פיוטי ופואטי בדיונו בהקשרן של עונות השנה הוא ספרה של הסופרת והמשוררת היפנית-צרפתית ריוקו סקיגוצ'י - 'נגורי - געגוע לעונה החולפת' (תשע נשמות, 2025, מצרפתית דנה שם-אור). סקיגוצ'י דנה במהות הזמן, העקבות שהוא משאיר, איך הוא משפיע ומעצב את חיינו. אם אצל אבא העונות השתנו בשדה, בחוץ, בעשייה, מהחריש ועד הקציר ושוב ושוב, הרי סקיגוצ'י מתבוננת וחשה בלשונה ובחושיה במזון. היא בוחנת את המילים המבטאות את חילופי העונות במקומות שונים. מילים המושפעות מהתרבות, מהרוח, מהשלג ומהשמש. בדרכה היא מפנה את המבט והחך לטעם ולמרקם השונים של הפרי בתחילת העונה, בשיאה ובתקופת 'הנגורי' שלו - קצה העונה, לעונה העומדת להסתיים. נכון שנדמה שאין כיום 'עונה', אבל זה בדרך כלל נכון לצרכן בקצה, ולא אצל החקלאי, גם אם יש 3 עונות תפוחי אדמה לפחות בנגב המערבי. אולי העונתיות חיונית, שואלת סקיגוצ'י: "אם בימינו מקובל להאדיר את הנעורים על פני הבגרות, נגורי מנכיח בפנינו את חשיבות של סוף העונה לא רק בהיבט הסמלי, אלא גם כפי שהיא מתבטאת בחוויית הטעם שלנו.". הספר מומלץ משום שהוא מביא בקצרה מבט תרבותי, קולינרי ושירי על העונות ועל הפרידה ועל געגוע.

כותרת הפוסט נושאת את שם אחד השירים של יצחק שלו מתוך ספרו 'קולות אנוש חמים' (קרית ספר, 1954). גם הוא מספרים שאחזה אמא. האם המילים מתוך השיר 'זית' משקפות משהו מאבא?:

זו חכמת הזקנים ואמרות היצהר

הבהירות, צוננות ובריאות לטועם.

זה המזג הטוב, - לב השייך האוהב

הנחבא אל מעבר סברו הזועם.

#ספר על עונות ופרידות - תרבות, שפה ומזון

עד החטוף האחרון

אוֹבֵד הָאִילָן בַּקָּרָה אֶת עַלָּיו,

וְעָנָן מְצַמֵּחַ שֵׂעָרוֹ וְתַלְתַּלָיו,

וְהַזֹהַר שֶׁהוּצָּק בּוֹ נֶחְבָּא בְּשׁוּלָיו.