יהודים על סף התהום

במהלך השנה ומשהו שלא כתבתי סקירות, המשכתי לקרוא. בתחילה המתח, הדכדוך, החרדה ואי הוודאות מנעו את הקריאה. חוסר היכולת להתרכז במשהו אחר חוץ מהאסון האישי והקהילתי והלאומי משבש את הקריאה. אבל קריאה היא צורך חיוני עבורי, זו תרפיה, זמן להתנתק ולנדוד. בהתחלה שבתי לקרוא באמצעות ספרי מתח, ריגול וכו'. הקריאה בהם לא מחייבת התרכזות ומאמץ, אבל כן תרגלה את שרירי הקריאה. אז קראתי אבל התקשיתי מאוד לכתוב סקירות. זה נראה לי לא מתאים לשוב ליום יום כאשר יקירנו במנהרות, חיילנו נהרגים והממשלה מפוררת את החברה ואת הדמוקרטיה, אבל זה חזק ממני - לקרוא, ואני חושב, בסוג של יומרה, שהיא חיונית של כל אדם, ואני רוצה להמליץ על ספרים - תקראו. הפעם ספרים העוסקים ביהודים, ש'העולם של אתמול' שהם היו חלק חשוב ממנו, דוחה אותם. אינטלקטואלים, סופרים ומשוררים יהודים שחיפשו את זהותם בראשית-מחצית המאה הקודמת, והיא קיבלה, דחתה והשמידה אותם.

תמונת העיירה אוסטנדה בשנות השלושים של המאה הקודמת וכותרת הספר — שער 'אוסטנדה'

בעיירת הנופש הבלגית אוסטנדה בקיץ 1936, כאשר הם דחויים, גולים ונרדפים מתכנסת חבורה של סופרים, אמנים ושותים רגע לפני הסוף, לפני שיתפזרו או יושמדו. פולקר ויידרמן כותב עליהם - אוסטנדה 1936 - קיץ של חברות (אפרסמון, 2024, תרגום ארז וולק). זו יצירה המשלבת בין תיעוד לבין ספרות המתארת את המפגשים והאינטראקציות על רקע התהדקות אחיזת הנאצים בגרמניה ובאוסטריה, הרדיפה והמלחמה שברור שתפרוץ, ושברו של המחשבה התמימה, כפי שכתב שטפן צווייג: "ומאחר שהיינו צעירים אמרנו: זה יהיה העולם שלנו, העולם שחלמנו עליו, עולם טוב יותר, אנושי יותר" (העולם של אתמול). צווייג רגע לפני רגעיו האחרונים, הוא גם מהדמויות המרכזיות של אותו קיץ ושל הספר. ויחד אתו ידידו יוזף רות. השניים מהסופרים היהודים-האוסטרים החשובים של התקופה, שונים במעמדם וכביכול שונים במצבם - צווייג מקושר ואמיד, ואילו רות אלכוהוליסט מרושש. אבל שניהם באותו המקום, לא רק הפיזי, אלא מבחינת הקרבה לסופם ומנותקים משורשיהם (אם כי טענה שלרות יש שורשים היא מסובכת). הספר מתאר לא רק את הקשר האישי והספרותי בין צווייג לרות, ואת הלהט שבין רות לאירמגרד קוין (סופרת גרמניה שנמלטת אף היא), אלא גם את האווירה הטעונה בקרב אנשי הרוח שחשים כיצד עולמם הישן מתמוטט לנגד עיניהם. הם מרכלים, מתארים את עשייתם האמנותית, מביעים את החשש, שותים, אוהבים ורבים. כתיבתו של ויידרמן ישירה, דיווחית-יבשה, אך גם פיוטית. הוא משלב מחקר היסטורי עם נרטיב ספרותי, שמקרב את הקוראים לדמויות ולתקופה. הספר מצליח להעביר את תחושת חוסר הוודאות והגעגועים של אותם יוצרים שידעו כי לעולם לא יוכלו לשוב לביתם. זו קריאה מומלצת לא רק למי שמתעניין בספרות אירופית, בהיסטוריה של שנות ה-30 ובחייהם של סופרים ואמנים גולים.

Bust of man with yellow star covering face on black background. Hebrew text above. Moody and abstract design. — שער 'נביאים בבלי כבוד'

את פועלם וגורלם של אותם יוצרים אינטלקטואליים שפגשנו בחוף הבלגי, שחשבו בגרמנית ופעלו בגרמניה ובאוסטריה החל מהמחצית השנייה של המאה תשע עשרה מתאר פרדריק גרינפלד בספרו 'נביאים בבלי כבוד - רקע לפרויד, קפקא, אינשטיין ועולמם' (עם עובד - ספרית אפקים, 1982, תרגום אהרון אמיר). גרינפלד מתאר את פרץ היצירה שלאחר האמנציפציה של יהודי גרמניה, את "ההתלהבות היוקדת" כפי שכתב אינשטיין. גרינפלד לקח משימה לתאר את העם שעליו כתב אליאס קאנטי: "אין לך עם שקשה להבינו יותר מן היהודים". הגם שהספר עוסק רק בחלק מצומצם ביותר של העם, הוא מרתק, ומבחינתי הקריאה בו אפשרה לפענח חלק מהדמויות ודרך מחשבתן כפי שהיא מופיעה ב'אוסטנדה'. בפרקים הראשון והשני הוא מנסה למצוא את המאחד בין הדמויות שמתוארות בשאר פרקי ספר, ולא רק כנגד ההנגדה של הבורות הנאצית: "אינטלקטואל - מילה שצלצולה כה יהודי, צורם ולא יחדל. איש גרמני לאמיתו לעולם איננו אינטלקטואל." אנחנו חולפים דרך פרויד, וכמובן צווייג, וארתור שניצלר (שאני עוד צריך לקרוא את סיפוריו שיצאו באפרסמון), קראל וולפסקל, אלזה לאסקר-שילר המשוררת הנפלאה, קפקא, ואלטר בנימין, אלפרד דבלין, הרמן ברוך ועוד ועוד ועוד. גרינפלד מתאר את חייהם, אישיותם, יצירותיהם, אופן מחשבתם, קשריהם עם יוצרים יהודים ועם יוצרים גרמניים, וגם את הדחייה, את הקשיים להיקלט בחברה הגרמנית, את הדיכוטומיה היהודית, ותפוצתם בעולם לאחר עליית הנאצים. בספר שלובים ציטוטים וקטעים המצביעים לדעת המחבר על מחשבתם של אותם יהודים שקיוו להיות אנשי העולם או לפחות חלק מהאינטליגנציה הגרמנית. מספרים שאחרי ש"שמונה חברי סגל, רובם יהודים, הועזבו מהמחלקה למתמטיקה בגטינגן - ובעקבותם עוד עשרות חברי סגל יהודים ולא-יהודים עזבו. כשנה אח"כ שאל שר החינוך הנאצי את דייויד הילברט - אחד המתמטיקאים המובילים בגטינגן ובעולם - כיצד מתקדמת המתמטיקה בגטינגן עתה שהיא "שוחררה מההשפעה היהודית". תשובתו של הילברט היתה: "באמת לא נותרה כזאת יותר" (מצוטט מתוך מדע גדול, בקטנה). כך היה גם עם עולם הספרות הגרמני. מומלץ ביותר.

A man in a suit sits pensively outdoors; background has a white door and foliage. Hebrew text on red panels: "מכתבים על יהודים ויהדות," "שטפן צוויג." — שער 'מכתבים על יהודים ויהדות'

שאלה מעניינת, לפחות לדעתי, היא דעתו של שטפן צוויג על יהדות ועל יהודים. צווייג, שכאמור, נחשב לאחד מהסופרים האירופים הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20, העדיף לראות עצמו כאזרח העולם ולא להגדיר את עצמו דרך השתייכותו הלאומית או הדתית. אולי הספר היהודי היחידי שכתב הוא 'המנורה הטמונה'. הספר מכתבים על יהודים ויהדות, שערך שטפן ויט (כרמל, 2024, מגרמנית קטיה מנור) בוחן עניין זה. ויט שברר את המכתבים, גם כתב מבוא לספר והעיר על נושאים, אישים ואירועים המצוינים במכתביו של צווייג. זהו הוא קובץ מכתבים מרתק החושף את מחשבותיו, לבטיו ועמדותיו של צווייג בנוגע לזהותו היהודית ולמצב היהודים בעולם. הספר כולל מכתבים שכתב צווייג לידידיו ולבני זמנו, בהם הוא דן במקומו של העם היהודי בהיסטוריה, במעמדם של סופרים יהודים בתרבות האירופית ובתחושותיו האישיות כלפי היהדות. לא תמיד העיסוק בכך הוא ישיר אלא הוא מתבטא באמצעות עיסוק בענייני ספרות והוצאה לאור. המכתבים משקפים את הסתירה הפנימית של צווייג: מצד אחד, הוא חש קרבה להיסטוריה היהודית ולעולם הרוחני היהודי, לספרות היהודית והעברית; מצד שני, הוא חש ניכור כלפי הלאומיות היהודית, כולל הרעיון הציוני. אך, ככל שמצבה של יהדות אירופה מחמיר בשנות ה-30, כך הופכים מכתביו ומורכבים יותר, והם מבטאים כאב עמוק על הרדיפה אחר היהודים והחשש מפני הבאות. בדברים שכתב למרטין בובר בשנת 1916 (מופיעים באתר כרמל), מסביר צווייג את יהדותו: "רק לך אומר שמטבעי [...], לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי [...]: ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד. [...] העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי. כשאני חושב עליה, אני מרגיש בה כשם שאני מרגיש את פעימות ליבי, ואיני מרגיש בה כשאיני חושב עליה. אני חושב שבמילים אלה הבהרתי את עצמי." אולם מהספר, כאמור, עולה מורכבות רבה. לא פשוט לקרוא ספרי מכתבים, וגם לא חייבים לבלוע אותו באחת, אבל מומלץ להתאמץ, כי זהו ספר חשוב למתעניינים ביצירתו של צווייג, בהיסטוריה של יהדות אירופה ובדילמות הזהות שהעסיקו רבים מהאינטלקטואלים היהודים במחצית הראשונה של המאה העשרים בין מלחמות העולם.