"שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?" ברל כצנלסון, מהפיכה ומסורת מתוך: במבחן, ת"א, תרצ"ב, 1935.
לקראת היום הקשה, אספתי מקצת מהספרים שקראתי על השואה בהקשרים שונים ובסוגות שונות בשנים האחרונות ולא אספתי לבלוג [קישורים לחלק מהספרים בעניין המומלצים בבלוג - היסטוריות חדשות של הנאציזם; עם בוא הזיכרון...; השעון; הפסגה; רשימת האימהות].
תא"ל (במיל') אמיר השכל שואל למה כ-50% ממכם יודעים מי הוא מרדכי אנילביץ', חלק מועט ממכם יודעים מי הוא טוביה ביילסקי, ואולי בודדים שמעו על סמיון זורין (אני לא ידעתי עליו לפני הקריאה). יותר מכך השכל מנסה לבחון למה זה כך. ב'על זיכרון ושכחה' (שורשים, 2016) ישנם שני חלקים. בראשון מתוארים דמויותיהם וקורותיהם במלחמת העולם השנייה והשואה של: סמיון זורין שהנהיג מחנה משפחות במסגרת הפרטיזנים ביערות בבלארוס, והציל מאות יהודים. גם טוביה ביילסקי ואחיו הנהיגו ביערות מחנה משפחות. עליהם אנחנו יודעים יותר, או לפחות שמם מצלצל מוכר כי עשו עליהם סרט. מרדכי אנילביץ' זכה בתהילה, כאשר דמותו כאחד מראשי המרד בוורשה, שימש סמל לגבורה בתקופת השואה. בחלק השני נבחנות הסיבות למה דמויות מסוימות נכללות בזיכרון הקולקטיבי ומשמשות סמל ואילו האחרות לא. השכל בוחן זאת תיאורטית בקצרה ובאמצעות בחינת השפעת התקשורת על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי. דומה שבמקרה הזה התשובה היא ברורה. אבל השכל גם שואל למה אנחנו בוחרים כסמלים דמויות שהובילו בגבורה לאבדון - מצדה, בר-כוכבא, ועוד = אנילביץ'; ולא כאלה שגבורתם הייתה בהצלה ושמירת חיי יהודים = זורין וביילסקי. #ספר על דמויות חשובות ונשכחות ועל שאלה חשובה - למה אנחנו זוכרים כציבור? [את הספר, כמו את שני ספריו הקודמים מוכר אמיר בעצמו, ואת עלות הספר 60 ש"ח הוא תורם ל'עלה נגב' ולניצולי שואה אז תכתבו לו ב - haskel1@bezeqint.net]
'גטו וילנה' של אברהם סוצקבר (עם עובד, 2016). סוצקבר, המשורר האידי, שרד את החיים בגטו וילנה. כתב את אחת מהעדויות הראשונות של השואה. חשיבות נוספת הוא תיאור הגבורה הנובעת מהרצון לשמור על התרבות, החינוך והערכים במקביל או כחלק ממאבק ההישרדות הפיזי. דיווח קר, מקפיא ועם זאת אישי ומרגש של המאבק לחיים ולמוות בגטו וילנה. אברהם סוצקבר, המשורר, זוכה פרס ישראל לספרות יידיש, שרד את שנות הגטו בוילנה, את הרעב, את מוות הקרובים, את המרצחים הסדיסטים בגטו מתאר את כוח החיות והרצון הכביר לשמור את צל האנוש ואת התרבות היהודית. תיאורים כמו דיווחים יבשים אינפורמטיביים על השמדה הפיזית - הרצח של יהודי וילנה וסביבתה, בורות ההרג בפונאר, על ההשפלה והאכזריות המטורפת השיטתית של הנאצים, ועל הניסיון לשרוד פיזית ולשמור על צלם אנוש. סוצקבר מתאר את חיי התרבות, העבודה, הקמת המחתרות ואת הדילמות של מי ישרוד ומי ימות. את הניסיון לאחז בתקווה, ולו הכי קלושה, ואת הניסיונות לנפץ את ההכחשה של ההשמדה. #ספר מסמך תיעודי חשוב מאוד על התקופה החשוכה ועל המאבק לשרוד. אני לא נוטה לכתוב 'ספר חובה', אבל זה כן ספר חובה.
