• בעז זלמנוביץ

צעקה או פורנוגרפיה?


כריכת הספר - השעון של ק. צטניק - מקור ויקיפדיה

האם הייתה זו פלנטה אחרת, כמו שחשב תחילה או שזהו האדם שעשה זאת, כפי שחשב לאחר שנים: "ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר ולא אלוהים אלא האדם... היטלר לא היה שטן. יכולת להיכנס לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם... 'החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה - הפניצילין והאטום - ובחרת בחיים' (דברים, ל יט)" [מצוטט מויקיפדיה]? לאחרונה אני מוצא עצמי נע בעקבות ספרים המופיעים תדירות בארונות הספרים בתחנות הרכבת. ספרים שהיו פופולריים ונפוצים בגלל שהיוו חלק מלימודי התיכונים. כלומר, חלק מבחינת הבגרות או חולקו ביוזמת קרן כל שהיא כפי שהיה עם 'השעון' של ק. צטניק הוא יחיאל די-נור (הוצאת הקיבוץ, 1989) שהודפס שנית במהדורה מיוחדת למשרד החינוך והתרבות בשנת 1992.


למרות כל הוויכוח המתמשך אודות כתיבתו המורכבת של ק. צטניק, לגבי איכותה ולגבי סגנונה, האם זה קיטש של המוות, או אפילו פורנוגרפיה, הרי צעקתו לחשיפת מה שהתרחש בשואה ובאושוויץ, היא שעמדה לטובתו וכנראה גם זו הגורמת לדעיכת הקריאה בספריו כיום. 'השעון' הוא חלק מששת ספרי 'סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים', שלא קראתי את כולה, וחלקם קראתי לפני יותר משלושה עשורים [כן קראתי לאחרונה את "צופן אדמע" העוסק בטיפול שקיבל באמצעות LSD ובעקבותיו שינה את עמדתו לגבי הפלנטה האחרת]. בכל מקרה השעון הכולל 15 פרקים קצרים, מתחיל מתחת לשעון העיירה, כאשר תחושת האימה של תחילת המלחמה והשואה עומדת באוויר, הרי אנחנו וק. צטניק יודעים מה יקרה, ואילו הם לא יודעים. הפרק האחרון כמעט סוגר את סיבובו של השעון המדייק, והניצול חוזר לאותו רחוב, לאותה עיירה ולאותו שעון - רק היהודים אינם. [הפרק האחרון עוסק בשילומים מגרמניה או יותר נכון בהתנגדות להם: [...] אחותי, עתה רוצים לשלם לי כסף תמורתך. אך אין אני יודע כמה מרקים גרמניים שווים תלתליך[...]."


זריחה מעל עקבות השריון ברמת הגולן - צילום בעז זלמנוביץ

בין לבין מתאר ק. צטניק את הכיבוש הגרמני, את ההשפלה, את ההפחדה והרצח הראשון [הגברים של העיר מטרופולי], ולאחר מכן את השילוח הזקנים והילדים, ואת האכזריות שבהתעלמות מהצפוי לבוא ומהאשליה הנואלת שאתנו לא ייקחו עד המשלוח האחרון. הפרקים הבאים מתארים את 'החיים' באושוויץ, את המסדרים, את המלקות, את המאבק למניעת בריחת שתן בדרגש, את התפילה לקערת מרק גדולה שלא יישפך, את השקרים לשכן ולעצמך בסלקציות, ואת הדרך למשרפות. ק. צטניק משתמש בפנייה בגוף שני לקורא - אתה, ובכך הוא רוצה לגרום לו להשתתף במה שלא ניתן להשתתף ואף לא להבין. אני לא יודע לנתח ספרותית את 'השעון', אבל זה עובד. לרוב.


#ספר של צעקה גדולה. גם אם זו לא ספרות ענקית, ק. צטניק מטיח בקורא את הזוועה, האימה ואת המוות הצפוי, ואת האנושות בתחתית השאול. עם כל המגבלות, אני חושב שיש לקרוא את ק. צטניק, והשעון זה מקום להתחיל או להמשיך.


מה נותר לנו, אם לא לקרוא ולהיות נחמדים.


ויש גם, למרות הכל ואלי בניגוד, שיר



#ספר #שואה #ק_צטניק #השעון

0 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com