עצות לחיים בלי אושר

בעז זלמנוביץ
11 ביולי
זמן קריאה 3 דקות

Three books on a wooden table: left with red illustrations, middle bright pink with white text, right with sepia photo of a man sitting. — 'אמנות ראיית הדברים', 'שודד קורסיקאי' ו'KKK'

זמן מה לא כתבתי סקירה על ספרים. למרות שרבים נקנו, וגם אם פחות נקראו, נצטברו רבים. רגע אחרי שחזרתי עמוס מהתקהלות הספרים בשרונה, פרצנו בפרק נוסף של 'מלחמה לנצח', הפעם עם איראן ראש הנחש. גם זה פסק עד הפעם הבאה. בכל זאת המשכתי לקרוא משכיות החמדה שליקטתי בדוכני ההוצאות לאור העצמאיות החביבות עלי או הזמנתי מהן. אז לפניכם שלושה מהערמה הגבוהה מאוד.

Pink grid with red drawings: busts, birds, plants, columns. Hebrew text: "אמנות", "ראיית", "הדברים". Title and authors below. — שער 'אמנות ראיית הדברים'

הנה הוצאת תשע נשמות הגישה לקוראת ולקורא אנתולוגיה של מסות עזרה עצמית לחכמים בשם 'אומנות ראיית הדברים' (עורך אוריאל קון, 2025, מתרגמים רבים). מדובר על מסות קצרות העוסקות בהיבטים של התבוננות בעולם והיא נפתחת בדבריו של ג'ון בורוז 'המשורר של הטבע'. המסה שלו העניקה לכרך כולו את שמו ורק בשבילה שווה לקנות את האנתולוגיה הנהדרת הזו: "אילו היה עליי למנות את שלושת המשאבים היקרים של החיים, הייתי אומר ספרים, חברים וטבע; הגדול בהם ולמצער הקבוע בהם, שתמיד נמצא בהישג יד, הוא הטבע.". האנתולוגיה אפשרה לי להכיר כותבים וכותבות שאינני מכיר, והמסות מעניקות טעם של ידיעה אודות אופן המחשבה שלהם. למשל מארק פורסיית' המסביר על העונג הכרוך בכניסה לחנויות ספרים יד שנייה או עצמאיות, ולפגוש ספר שהוא בבחינת 'הלא-ידוע הלא ידוע', כזה שלא הכרת ועכשיו אתה חייב אותו. בין וירג'יניה וולף החושבת על שלום תחת מתקפה במלחמת העולם השנייה, וג'ורג' אורוול העוסק בדברים שמניעים את הכלכלה במלחמה, יש את וירחיניה היגה הכותבת על סוגי האורחים השונים ועל השפעתם על המארחת: "יש אורחים קלילים, שלא מרגישים כמעט את כובד בואם או עזיבתם. יש כאלה בעלי משקל, עד שלעיתים נוכחותם מוחצת אותי ואני מתקשה לקום בבוקר מהמיטה." ואת רובורט מרינו הצ'יליאני הכותב על יחסי אבות ובנים ועל יחסי הסמכות והמרות ביניהם; ועל עניין זה כותב באופן אחר גבי קוהן הארגנטינאי "הוא מתייחס אליי כמו לילד קטן". 16 מסות קצרות על היבטי החיים בלי מילה אחת על אושר ואיך להפוך למאושר. מי בכלל שואף לזה במדינה המטורללת שלנו., זו המשלה את עצמה שהיא בחלק העליון של טבלת המדינות המאושרות. מומלץ ביותר.

טקסט ורוד עם איור תן לבן, המילים קוקטייל, קלוקס וקלופטן מופיעות על רקע ורוד בוהק. מצב רוח מודרני ונועז. — שער 'KKK'

אחת הכותבות באנתולוגיה היא פאולינה טוכשניידר. המסה שלה עוסקת בשחייה ובקשר של המים והתנועה בהם לגוף ולנפש. לכתיבתה המעניינת של טוכשניידר נחשפתי בספרה 'חיילת' שיצא אף הוא ב'תשע נשמות' כמו גם הספר הנוכחי 'KKK - יסודותיה של אישה מודרנית' (2025). גם כאן אנו צוללים לנפשה של אישה, אבל כבר נשואה, בעלת מקצוע ונדל"ן. אגב נדל"ן, נושא זה מעסיק כותבות ישראליות כמו אביבית משמרי ב'ג'ונסון 38' (פטל, 2020) ושמרית לוסטיג ב'בית לוריא' (לוקוס, 2022). האם בגלל היצריות של הבניינים? או בגלל שהם מהווים זירה למאבקים בין שותפים, משפחות ובני זוג? טוב הדיון בפילוסופיה של הנדל"ן וחיי האדם היא רק חלק מהנושאים המטרידים את גיבורת הספר של טוכשניידר. חמושה בעבודה שהיא סובלת ממנה, בבעל המתרחק שמקווה לאקזיט, עוד חלום ישראלי בנוסף לפיסת אדמה ולבנים, בחמות מהגיהינום, בשכן מציצן ובעציצים רבים, היא מנסה לשרוד באמצעות שלושת ה-Kים - קלבטן, קלונקס וקונפידור. טוכשניידר לא מסתירה מאתנו דבר, כמו מהשכן, והגיבורה נוקטת בכל האמצעים בשביל הניצחון המוחלט על סביבתה, בעלה, חמתו, שכניה ועל עצמה. וזה לא פסע מניצחון, זה מלוכלך, גס, חשוף וישיר. מומלץ ביותר.

תמונת אדם זקן עם כובע ורובה וכותרת הספר שודד קורסיקאי — שער 'שודד קורסיקאי'

מהצפיפות הישראלית במעבר חד לנופים אחרים לגמרי, לקורסיקה של 1880, להריה החשופים, ולחוקי הכבוד והמוות של תושביה ההררים. גי דה מופסאן המספר הנהדר נודד לאי הקשוח בסיפורים קצרים שלוקטו בספרון 'שודד קורסיקאי' ותורגמו על ידי אביבה ברק-הומי (נהר ספרים, 2025). מופסאן שהוא מחברי הסיפורים הקצרים הצרפתים של המאה 19 המעולים משרטט בקפידה ובציוריות את דיוקנה של הארץ: "על גבי ההר הלבן מצבור הבתים מותיר כתם לבן יותר. הם נראים כמו קיני ציפורים פראיות, צמודים כך אל הסלע, חולשים על המעבר הנורא הזה שספינות לעולם אינן מעיזות להיכנס אליו." זה תיאור אחד מאילו המאפיינים את ששת הסיפורים שבספר. הוא לקוח מהסיפור 'ונדטה'. הכבוד והנקמה הם שמוליכים או שמא מקסימים את מופסאן. גברי ונשי קורסיקה הם 'הפרא האציל' שלו. הוא אוחז בקשיחות, בנאמנות ובדבקות בשמירה על כבוד המשפחה גם באמצעות נקמה כמעריץ, אבל גם כחומר לסיפורי אנוש נוגעים: "השמש נעלמה מאחורי מונטה סינטו והצל הגדול של הר הגרניט שקע על הגרניט של העמק. החשנו את צעדנו כדי להגיע בטרם לילה אל הכפר הקטן של אלברתצ'ה, מעין מצבור אבנים מרותכות אל כתפי האבן של הערוץ הפראי. ואמרתי, בחשבי על השודד: 'איזה מנהג נורא ואיום הוא מנהג הוונדטה שלכם!" בן לווייתי אמר בהשלמה: "מה אתה רוצה, אדם ממלא את חובתו!".