top of page
  • בעז זלמנוביץ

כן, גם השנה לא עמדתי בהבטחה - ספרות עברית שקראתי בתשפ״ג


לפני כמה שנים, פעם פעם, כאשר הייתה קורונה בארץ והיינו מסוגרים ומבועתים, קבעתי לעצמי כמה קביעות בתחום הקריאה, ואני משתדל שלא לעמוד בהם. לצערי. אחת מהבטחות הסרק הללו הייתה לקרוא יותר ספרות מקור, יענו זו שנכתבת בעברית ואיננה עיון, הגות, מלחמה, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. ולא רק ספרות מקור אלא כזו שנכתבה על ידי נשים. השנה נכשלתי ברמה של הבטחות הבחירות של הממשלה הנוכחית. אך מוטב מעט משום דבר, וננצל את הבמה המכובדת שאני מעניק לעצמי ולשמר את מסורת השנתית ולסכם את המזער שקראתי מספרות המקור, ואף יותר מכך. כן, כן, הזדמנות לצמצם גם פערים בסקירות הספרים שהידלדלו עד מאוד השנה. נתחיל בתזכורת של הספרים שכן כתבתי אודותם מראש השנה דאשתקד, ונסיים בסקירות קצרצרות אודות אלה שלא נסקרו.


אני עולה במעלה הבלוג והספר הראשון שקופץ הוא 'מוות בשנגרי-לה' (כנרת זמורה ביתן, 2012). ספרו של יגאל צור ממנו קראתי בשנים עברו את שני ספרי הבלש הבדואי-יהודי - 'המחוז הדרומי' ו'המחוז הצפוני'. מוות בשנגרי-לה הוא ספר מסוגת הסוכן/הבלש המסוקס היוצא להציל את העולם ומשלב בתוכו את אהבתו והיכרותו של צור עם המזרח הרחוק. צור גם שלח אלי את ספרו 'סודות קטלניים, קשרים מסוכנים' (בזלת, 2023). גיבור הספר הוא שוב דותן נאור, החוקר פרטי שהרקע הביטחוני וקשריו עם ראש הממשלה, ועם ראשי הסוכנויות, וחוש הצדק שלו שולחים אותו למזרח, לסין ולמדבריות ולהרים - שם הוא חוקר את רציחתו של חברו רפי קליין שהקים מכון וירולוגי בסין. עוד ספר בלש/מתח כתב אסף חזני הנוהג לשוטט במרחבי הביניים, הלימינליים, האפורים והמטושטשים. בספרו הקודם 'קניון לעזאזל' יצא חזני לשיטוט אנתרופולוגי תצפית בספר המדבר באמצעות מסעות הג'יפאים, השנה, ב'רצח בשטח B' (עברית, 2023) המרחב המטושטש משורטט באמצעות סיפור רצח בשטח איננו מוגדר, ודמויות מופרדות נאלצות להיפגש ואף לשתף פעולה.


נכון שכתבתי שלא נכניס אוטוביוגרפיות, אבל ספרו של גיורא אילון - 'כך הולכים השותלים - רומן בסיפורים' (אפרסמון, 2023) הוא שונה ומכיוון שאני מחליט כאן, אז נכניס גם אותו. אילון שנפטר כמה ימים לאחר סיום עריכת הספר, הוא יליד מושב "בני ציון". הסיפורים האמיתיים-הבדיוניים מתארים את עליית ונפילת התיישבות העובדת במושב "גבעות" דרך הסיפור המשפחתי וסיפור אנשי המושב והסביבה. הספר 'מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות' שכתבה נינה רמון (תשע נשמות, 2022) מקבל משמעות נוספת כאשר לומדים שהמחברת נפטרה ימים לפני שהספר התפרסם. רמון חוקרת רב-תחומית בוחנת בספר את שאלת המוות - למה החיים מסתיימים בו. גם כאן הספר נע בין העיוני והאישי, ולכן נכנס לרשימה. בסדרת 'פטל מקור' של אביבית משמרי, ושלעריכתה הצטרף אלי הירש, מופיעים, כמובן, ספרים שכתבו ישראלים וישראליות (אם יש לביטוי הזה משמעות). המוות נוכח גם ב'המחברות השחורות של קרול שוורץ' שכתב ניצן ויסמן (2023). זהו ספר על כתיבה, על תשוקה לא ממומשת, ואם הייתי מבין מה המשמעות של המונח הייתי כותב שזה ספר 'ארס-פואטיקה'. בכל מקרה זה ספר מעניין, מסקרן ומאתגר.


פועם מאת דרור שגב

לרשימה המצומצמת שכבר נסקרה, אני מצרף את היובל הדל העברי המקורי שקראתי השנה. מדרור שגב קיבלתי (גילוי נאות) את 'פועם' (הוצאת המחבר, 2023). זהו ספרו הרביעי, ובדומה לספריו הקודם מדובר במאבק במשבר, בניסיון לנשום כאשר לחצי החיים, הגיל, המשפחה, העבודה והאהבה אינם מותרים חמצן. הפעם משבר גיל 55 מכה את רונן ושולח אותו למסע בין מחוזות ילדותו באולגה על הים, לסבך הגעגועים לנעורים ולטראומות שאובדן חבר נפש גרם להן. כמו בספריו הקודמים של שגב, מדובר על סיפור קצבי שאנחנו טובעים במערבולת חושים בו. אצל שגב לא חווים או קוראים, אלא מתפוצצים מסינסתזיות, מעירוב חושים: טעמי אוכל, מוזיקה וקולות, מתחושות העור של מלח הים, מצבעוניות המראות ומהגעגועים לנעורים ולאהבה.


בית לוריא מאת שמרית לוסטיג

אחת התחייבויות שנטלתי על עצמי הייתה לא רק לקרוא ספרים מקוריים אלא כאלו שנכתבו על ידי סופרות. מהתחייבות זו הרחקתי עוד יותר, עד שכמעט נשכחה. אבל הנה ספר עברי מקורי שנכתב על ידי סופרת - 'בית לוריא' של שמרית לוסטיג (לוקוס, 2022) שקראתי השנה. בספרה הראשון לוסטיג מעלה מחזה (אל דאגה זה לא מחזה) על בימת הבית-הארמון השומם של משפחת לוריא, ובו משתתפים גליה בתו של יוסף לוריא שבנה את המבנה ומכר אשליות באוויר ועתה עליה למכור אותו, ורם סוכן הנדל"ן שבא לשכנע אותה למכור. במהלך היום והלילה השניים מסתובבים, בוחנים, מתקרבים ומתרחקים איש מרעותה, האחת מעצמה והשני מעצמו, והסיפור המשפחתי של משפחת לוריא מתבהר ומתקדר. לוסטיג הצליחה ליצור סיפור מעניין, גם ברגעים המעטים שהוא נוטה לקלשאתיות ישראלית.


הסעודה האחרונה של מונשוביץ'

עוד ניסיון מקורי ראשוני ואפילו נועז הוא הספר 'הסעודה האחרונה' של פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' (תשע נשמות, 2023). מודה שאני מתלבט מה לכתוב על הספר. מחד, מדובר על כתיבה שהיא מקורית, אך מאידך היא מזכירה ומבוססת על הכותבים הסהרוריים, ספוגי האלכוהול והרדופים מברית המועצות (רוסיה ושות'). שם לא תמיד ברור מי הנחתום ומה המאפה מרוב המצאות ספרותיות ומחשבתיות. מובשוביץ' לוקח את הסחרחורת הספרותית הזו למחוזותינו, כמו בסיפור 'להציל את האלוף במילואים קפלנסקי' (נסלח במקרה זה על השימוש הנואל בה"א הידוע לפני 'אלוף' שיודעים מי הוא). יש בספר צבעוניות, סקרנות ועניין, אבל לעתים נדמה שהסופר נורא מתאמץ להיות בולגקוב או קרז'יז'נובסקי הישראלי. מומלץ לקרוא רק בשביל לתמוך בניסיון הבוסרי של מובשוביץ' ולהתענג על היצירתיות שיש בספר.


שיירה של חוצות מאת ס. יזהר

מהניסיונות המקורים העכשוויים, אני שב למלחמת העצמאות ולכתיבה הגדושה, העמוסה, התיאורית, הרוויה והאיטית של ס. יזהר ב'שיירה של חצות' (תרמיל, 1971). הספרון שנחתם בתאריך מאי 1949, מתאר את ההכנות למעבר שיירה מאזור נגבה אל הנגב הנצור ואת מעברה. אבל התיעוד הספרותי-ההיסטורי איננו העיקר. כרגיל אצל יזהר המוקד הוא המבט האינטימי בנפש האדם, במחשבותיו, חששותיו ולבטיו; והמבט הקרוב של האדמה, של הטבע, של הצמחייה, של הלילה המסתיר, המטיל צללים והמתעתע בין קרוב לרחוק, בין יציב לרעוע, בין קבוע לארעי. הדרמה הלילית מתנהלת באיטיות, בטשטוש האופייני לפעילות הלילית. לוחמים מכל הדורות יחושו בתיאוריו של יזהר את זיכרונותיהם ורעידות צינת הבוקר מלבנון, מסיני, מבקעה וממקומות נוספים בהם, כפי שכתבה המשוררת: "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי".


#ספר או כמה מקוריים עבריים. לשנה הבאה של יותר ספרות מקורית טובה.


אז מה נאחל לקראת השנה הבאה? שתהיה טובה אלינו, ושנקרא בה הרבה ונהיה נחמדים המון.


לו יהי






221 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page