בתחילה חשבתי לקרוא לפוסט הפצצת חושים או קליידוסקופ (גְּלִילוֹר או רָהִיב בעברית, הידעתם?), אבל היום במוסף הארץ התפרסם מאמר מרתק מאת רני בר-און על פרופסור אמיר עמדי העוסק במחקר ובפיתוח טכנולוגיה שמערבבת בין החושים השונים ומאפשרת יכולות שונות המעצימות מגבלות של חוש מסוים באמצעות חוש אחר. כך, למשל, הציג פיתוחים המאפשרים לעיוורים לזהות עצמים וצבעים כבר לפני מספר שנים. מדובר על תופעה שנקראת סינסתזיה - ערבוב חושי, כפי שהכל-יודעת מסבירה: "תופעה שבה גירוי אובייקטיבי אשר נתפס באופן חושי אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר. כלומר, מהערבוב נוצר מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים". אנחנו לא רק ה"צופה בתמונה יפה", בגלילור, כאשר אנחנו קוראים בספרו החדש של דרור שגב - 'אין לי מספיק מילים בגוף' (הוצאת המחבר, 2020), אנחנו טובעים במערבולת חושים. לא חווים או קוראים, אלא מתפוצצים מסינסתזיות. לעתים ממש קשה לעמוד בגודש ששגב מפעיל על החושים של הקורא, עד כדי שאני חשתי הצפה בחלקים מהקריאה ונאלצתי לעצור מהקריאה ולנשום.
אני לא מכיר את שגב בחיים האמיתיים, אם יש כיום כאלה. קראתי את ספרו הקודם 'ילד מקולקל' והתרשמתי מהספר , הסופר וגם מפס הקול. מאז אנחנו חברים ב'פייסבוק' ואני עוקב אחר כתיבתו ויכולת הביטוי ואחר החשיפה האישית בפלטפורמה 'החברתית'. שם גם עקבתי אחר תלאות הכתיבה של 'אין לי מספיק מילים בגוף' כפי שפרס בפני כל. לכן, הזמנתי וקניתי ישירות ממנו את הספר ברגע שיצא. זה סיפור אהבה, תשוקה, ייסורים, אמנות וחושים (כבר אמרנו?). שי סטודנט לאדריכלות המתמכר לפיסול. בן או יתום יחיד להורים המגיע מהפריפריה בעיקר החברתית התרבותית מתנגש בעוצמה ובלהט עם יעל המייעדת עצמה להיות צלמת. היא באה ממקום מנוגד, בת למשפחה ירושלמית של אמנים. השניים מתאהבים, מתרחקים, נפרדים, מתנתקים. הוא נוסע להגשים עצמו באמסטרדם והיא באפריקה. האם יפגשו ומה המחיר שידרשיו לשלם. כביכול עלילה בנאלית שקראנו עליה במקומות אחרים רבים, אבל כאן נכנסת הסינסתזיאליות ששגב יוצר.
האמנות לוקחת חלק מרכזי בעלילה, והניסיון להבין את הקשר בין אמנות לבין אהבה או למרכיבי חיים אחרים, הוא אולי השאלה ששגב שואל. האם העיסוק בפיסול באופן הטוטאלי ששי נשאב אליו מאפשר מקום בנפש או בגוף לרגשות אחרים? הדיון על אמנות ועל תפיסת החושים וערבובם איננו מוסתר בין השורות, אלא משמש ככלי תקשורת בין הדמויות בספר. כך במפגש הראשון בין שי ליעל, היא מתארת לו את תשוקתה לצילום ואת הצלמים שמשפיעים על דרך תפיסתה את העולם בכלל ואת אחיזתו באמצעות פריים. למשל, ג'ף וול: "הוא מצלם את החיים היום-יומיים, משקף את החיים כמו שהם, אפורים וצבעוניים בלי פילטרים, הכי אמיתי ובום לפנים שיש. ולך כצופה אין חוקים ותכנונים, נותר לך להביט בתמונה וכמו במדיטליה את מנקה את עצמך מעצמך, מסיר את הקיבועים והמחשבות ומביט ללא שיפוטיות של מקום וזמן, ואז בלי תכנית, בום, זה מתפוצץ." וגם ריאן מקגינלי שלא מקפיא אלא 'מזרים' את התמונה והדמויות שבה, ועוד. הפיסול הוא כאמור, התמכרות הראשונה של שי. דרכו הוא יוצא לעולם, פוגש מורי דרך, ובגללו ובאמצעותו הוא נסגר, נמלט, נופל וממריא. דמות שאותה הוא חוזר ומפסל באובססיביות היא 'נשר'. הנשר הוא הטוטם שאותה בוחר שגב לנפשו של שי, כמעין אמונה אינדיאנית יותר מאשר מטאפורה. חלק ארוך [אולי מדי] הקשור בחזרתו במובן הכולל של שי, הוא מעופו כנשר בניסיון להבין את עצמו ממבט מרוחק מסתורי ומיסטי:
"העיר הייתה מכוסה בערפל, ורוח עזה נשבה ברעש, מעיפה בדרכה קוצים יבשים שהתגוללו בחוץ. הם חצו את המרחב דוממים, משקיפים מגובה המעוף על פיסות גרוטאות חלודות משיירי זיכרונות חייהם כזוג, שנותרו פזורות כאנדרטות לזמני העבר. קרעי תמונות של אושר זמני ושברי חיוך היו מפוזרים בערבוביה, וכלונסאות אפרפרים של פיסות מחייהם התנודדו ברוח. הם ריחפו בדומייה מעל המקום שבעבר היה ביתם. הס מוחלט נזעק בזיכרון חייהם מפעם, מגדלים מנותצים. מפלי אפר. הוא נעמד שמוט כנפיים על עמוד עץ מכוסה טחב, בוחן בעין הצהובה את מעמקי העבר, מתבונן בשרידי המקום שפעם קרא לו בית".
