שוב אני עומד לקונן ולהתבכיין על כך שלמרות שאני סגור [חוץ מבני המשפחה] עם כאלפיים חמש מאות ספרים, מתוכם מאות שלא קראתי. אמנם רבים מהם ספרים לא-בדיוניים [איך מתרגמים Nonfiction? ספרי עיון?], אבל גם מספרי הספרות יש עשרות רבות שלא קראתי, ורבים עוד יותר שחלפו שנים רבות מאז שקראתי. כך שיש לי מה לקרוא, אבל אני מתקשה להתרכז, וכמות הקריאה צנחה למתחת לקו האדום. בכל מקרה, במסגרת חיבתי להוצאות הקטנות, קניתי בשבוע שעבר שלושה ספרים מהוצאת הספרים של שירה חפר 'לוקוס', שיצאה במבצע [אגב, אני דוחק בכם ובכן להמשיך ולתמוך באמצעות קנייה ישירה בהוצאות הקטנות - אני קונה מ'תשע נשמות', 'נהר ספרים' והאחרונה שקניתי ממנה 'אפרסמון', אבל אתם תבחרו את ההוצאות המעודפות עליכם ועליכן, ותקנו ספרים בדיגיטלי או בנייר. הכל במטרה שיהיה לי (וגם לכם) ממי לקנות אחרי המגפה]. הראשון שקראתי, הוא ספרה של שרון קנטור - 'זנב' (לוקוס, 2019).
הבחירה בספרה של קנטור נבעה מכך שהספר - נובלה קצרה - נראה לי קריא ולא מכביד. בסדר. אני יודע שזה לא מזן הספרים שאני בדרך כלל קורא וסוקר, אם כי יוצא לי. אבל מעבר לקריאות ולצנימות של הספר, הוא גם טוב ומעניין בדרכו או בדרכה של קנטור. על מה הספר? כאן אני אשתמש, ברשותכם או בלי רשותכם, בדברים שמופיעים במרשתת או על השער האחורי: "קופירייטר תל אביבי מגלה יום אחד שצמח לו זנב. הוא נתקף בושה, אחר כך פניקה, אבל אז הא הוגה רעיון שיווקי שנועד להציל אותו מכלימתו. האם יצליח לממשו?" קנטור, שרק מקריאת קורות חייה ועיסוקיה קבלתי סחרחורת [תקראו כאן], ושכתבה את הספר לפני עשרים שנים כמעט אך פרסמה אותו אשתקד, מצליחה לשלב רעיונות וסגנונות כתיבה גבוהים ונמוכים, כפי שמדגימה הפסקה הפותחת:
