• בעז זלמנוביץ

כל הספרים זורמים לים והים איננו מלא


קפקא של תומרקין בגלריה גבעון

בחודשים האחרונים פרסמתי מעט סקירות אודות הספרים שקראתי, אבל קצב הקריאה לא האט. כתוצאה מכך הצטברו כ-30 ספרים עצובים על כך שנקראו אך לא נסקרו. מכוון שברור לי שהזמן והמוזה לא יאפשרו לי לעמוד בכללי הסקירות שקבעתי לעצמי: שלוש פסקאות, משפט מסכם, משפט 'תקראו ותהיו נחמדים' ושיר. כללים, משל הייתה זו שירת הייקו. אך מנגד ברור לי שאם לא נעבור על הכללים לא נסקור את הספרים, וזה הרי בלתי אפשרי. הרי לא סקרת לא קראת? בכל מקרה אני מתנצל בפני הקהל הקדוש, בפני הספרים ובהקשרה של רשומה זו גם בפני ראובן מירן והוצאת הספרים 'נהר ספרים' שאני סומך על טעמם בבחירת הספרים (אפשר להגיד זאת אחרי קראתי כמעט 60 ספרים מהקטלוג, לא?). סליחה על כך שאני מקבץ שישה מספרי נהר יחדיו למרות שלכל אחד ואחד מהם מגיע לו רשומה משלו. אז אחרי המחילות נעבור לספרים.



שער ארץ ההובנה של אלבר לונדר

אחרי שקראתי את 'היהודי הנודד מגיע' של אלבר לונדר העיתונאי הצרפתי החוקר, הציניקן, החד והנוקב, חיפשתי ספרים מתורגמים נוספים שלו, וקניתי את 'ארץ ההובנה - הסחר בעבדים שחורים' (2013, תרגום ראובן מירן). לונדר נודד במושבות של צרפת באפריקה המשוונית והמערבית במשך כמה חודשים בשלהי שנות העשרים, ומתאר את תושבי הארצות, מנהגיהם, אורחותיהם, ואת השליטים הצרפתים הנוגשים באכזריות ומוצצים את דמי הארצות והאנשים. מוטרפים מהחום, מהלחות, מהפחד, מהשנאה ומהגזענות כמו קורץ ב'לב המאפליה' וב'אפוקליפסה עכשיו', מתוארים הצרפתים בארצות הללו. לונדר דומה כי גם לועג לתושבי הארצות, אך הדבר הפוך. הציניות שלו כלפיהם מעצימה את אי הצדק והאכזריות כלפיהם, את הניצול וחוסר האנושיות הנהוגה: "הנה אלף כושים בשורה עורפית, על ראשיהם סלים, צועדים לעבר מסילת הברזל הנבנית בטריפה, חוף השנהב. שבע מאות קילומטרים. מזון? הוא כבר יימצא איכשהו בדרך, אם ירצה האל! ההליכה עד האתר תימשך כחודש. מה כנוע הוא מצעדם של העבדים! אנשים ינשרו בדרך, אבל הנשארים יסגרו את הרווחים עד מהרה. אפשר היה להסיע אותם במשאיות. זה היה חוסך עשרים יום ואת חייהם של עשרים בני אדם, לפחות. לקנות משאיות? לשחוק את הצמיגים? לשרוף דלק? מה פתאום!! הרי "הקופה הרזרבית" תצטמק! ואילו הכושי הוא תמיד מספיק שמן!" [עמ' 106-105].


שער 'מסעו של אריה' ו'מסעו של אנקור' מאת אונורה דה בלזק

אדם החי בלי איזה בלזק פעם בכמה חודשים חייו אינם חיים, ו'נהר ספרים' מבטיחה אספקה משובחת מיצירותיו של הכתבן הבלתי הנלאה הזה. הפעם סטירה פוליטית-חברתית, שני סיפורים חדים וציניים אודות המדינה, הממשל והאדם - 'מסעו של אריה אפריקני בפריז ומה שאירע בעקבות המסע' ו'מסעו של אנקור פריזאי בחיפוש שיטת הממשל הטובה ביותר' (2021, תרגום אביבה ברק-הומי). בסיפור הראשון, המלך הזקן (מופסה?) משלח את בנו שאיננו מרוצה מהשלטון ללמוד מהארץ המודרנית צרפת את דרכי השלטון: "כדי להיפטר מבנו, הטיל עליו האריה הזקן שליחות. אם לבני האדם יש את בעיית המזרח, לאריות יש את השאלה בדבר אירופה, שם זה זמן גזלו אנשים את שמם, את רעמותיהם ואת הרגלי הכיבוש שלהם. רגישויותיהם הלאומיים של האריות נפגעו." [עמ' 20]. בלזק מתעתע בקורא ובלייש בין היותו אריה כלוא ובין היותו בן מלך. גם האנקור מאונש ובוחן את חיי ומנהגי קהילות בעלי חיים במבט של מדעי המדינה - ממשלת הנמלים, מונרכיית הדבורים ורפובליקת הזאבים המועדפת, כך נראה, על האנקור ועל בלזק: "האחדות היא הכוח, זו מגילת הזכויות הגדולה של הזאבים, שרק הם מכל בעלי החיים יכולים לתקוף בני אדם ולטרוף אותם. וגם אריות, והם שולטים בזכות השוויון השורר ביניהם. עכשיו אני מבין את הזאבה, אמה של רומא!" [עמ' 105].


שער 'ללא מחר' של ויואן דנון

אחת הסיבות שאני עוקב אחר הקטלוג של 'נהר ספרים' וגם אחר הקטלוגים של הוצאות עצמאיות נוספות, היא ההיכרות עם מחברים אלמוניים, לפחות עבורי. הנה אחד שיצא לפני כמאתיים שנים ותורגם על ידי ראובן מירן (2011) - 'ללא מחר' של ויואן דנון. זו יצירה ללא תיאורי מין ותיאורי אברי גוף אינטימיים אבל עם הרבה חושניות, תשוקה בוסרית וארוטיות בוגרת. נובלה שכתב מייסד הלובר שנלווה לנפוליאון במסעותיו במזרח (האם היה בנילוס הכחול?) ובאירופה דומיניק-ויוואן דֶנוֹן (1825-1747). סיפורו של בחור צעיר וחסר ניסיון המאוהב באישה נשואה מנוסה, וסיפורו של ליל אהבים ותשוקות בו הוא מסוחרר ומבולבל מגופה, מריחה, ממעשיה, מעייפות, וממשחקי ההסתתרות והמחבואים: "אה!" היא אומרת בקול שמיימי, "הבה נצא מהמקום המסוכן הזה. התאוות מתרבות כאן ללא הרף ואין בנו הכוח להתנגד להן." היא גוררת אותי. אנחנו מתקשים להתרחק. לעתים היא מסבה את ראשה. להבה אלוהית נראתה כבוהקת על הרחבה. "הקדשת אותה למעני," היא אמרה לי, "מי עוד ידע אי פעם לענג כמוך? כמה אתה מיטיב לאהוב! מה מאושרת היא!" [עמ' 29].



שער 'הרצח החביב עליי' של אמברוז בירס

מאהבה ומהארוטיות של ראשית המאה ה-19 אולי סוף המאה ה-18 בצרפת לרשעות פסיכוטית של מאה שנים לאחר מכן בארצות הברית של אמריקה: "ברשותו, כבוד השופט, פשעים הם מבעיתים או נעימים רק בהשוואה. אילו היית בקי בפרטי רציחתו של מרשי את דודו שקדמה לה, היית מזהה בעבירתו המאוחרת יותר (אם זו ראויה להיקרא עבירה) דבר מה המעיד על איפוק עדין והתחשבות של בן ברגשות הקורבן." [עמ' 9]. כך במשפט השני של הסיפור הפותח בספר 'הרצח החביב עליי' מאת אמברוז בירס (2021, תרגום ואחרית דבר משה רון) ישר לפנים. זה ספר שני של נהר ספרים העוסק ברצח, וברצח הורים שקראתי השנה. קדם לו Parricide - על רצח הורים (2021, תרגום ראובן מירן, אחרית דבר ענת רנן) שכלל שני סיפורים מאת מופסאן ופרוסט. בירס מדגים בארבע סיפורים קצרים בספרון את העוצמה שיש במילים בודדות ואת הטבעה שיש בהן ברגשות. הרי אנחנו למודים סרטי אימה, אך הצורך שלנו לדמיין את המחשבות 'הרעות' שבורא בירס עולים, לטעמי, על 'הרשעות' ועל 'הסדיסטיות' שבראינוע. בכל מקרה באחרית הדבר מנסה המתרגם משה רון להסביר את כתיבתו של בירס, ומועיל לקרוא גם אותה.


שער 'פייר וליס' מאת רומן רולן

נשוב לצרפת ולסיפורי אהבה. הפעם סיפור אהבה קורע לב, תמים וקצר, ועל רקע המצור או הפגזה הגרמנית על פריז במלחמת העולם הראשונה : "שקוע היה בחלומו, בעינים פקוחות, בלי לדעת ברור האם חולם הוא על הדברים שהוא רואה בעיניו, או רואה דברים שהוא חולם עליהם". 'פייר ולוס' מאת רומן רולן (2021, תרגום אביבה ברק-הומי). רולן או רולאן (1944-1866), היה סופר, מחזאי וחוקר מוזיקה הצרפתי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1915. הוא היה פציפיסט בעולם שהיה [ועדיין] אחוז בטירוף של מלחמה והרג. בשנת 1915 עזב על רקע עמדותיו את צרפת לשוויץ והיה פעיל בצלב האדום. פייר ולוס או כפי שכונו בתרגום הקודם שיצא בהוצאת 'תרמיל' פייר וליס מדגימים את דעתו של רולן: "אבל היה דבר אחד שהיה מדכא אותו יותר מצערו-של-עולם, והוא ראה אותו בלא כל הפרזה - זה היה הטימטום." [הציטוטים מתוך התרגום הישן של תרמיל, כי התעצלתי]. גם תיאורי האוהבים ורגשותיהם וגם הביקורת על האנושות הטובחת את עצמה לדעת כתובים ברגישות ובחדות. כאשר קראתי את הספר בגרסת תרמיל לפני חמש שנים, כתבתי על רקע תרגומיו המחודשים הרבים של שטפן צוויג: "גם רולן וגם צוויג היו הומניסטים ומתנגדי מלחמה וכתבו על אהבה ועל ייאוש. אבל כתבו היטב וטוב שמוצאים את ספרי צוויג מחדש לאור, ואולי גם רולן יזכה לרנסנס?". נקווה שזו סנונית ראשונה.


שער ספרו של ג'וזף קונרד - המלשין

אחרי שעשינו סיבוב באפריקה הקורצית ומלב המאפליה של לונדר לאירופה ולארה"ב, נסיים את ששת הסקירות הקצרצרות בג'וזף קונרד. אותו סופר פולני-אנגלי. הפעם הוא דן באנרכיסטיות, בנאמנות ובאיסוף נשמות אדם - 'המלשין סיפור אירוני' (2016, תרגום ניצה פלד). זה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. מספר אנונימי שומע את הסיפור אודות התא החתרני שנתגלה בעקבות הלשנה מפי אנרכיסט המכונה מר X. זה מספר את סיפור האהבה והבגידה באופן אינפורמטיבי כצופה בהצגת תאטרון. התככים, המזימות, השקרים והמוות מתוארים על ידי קונרד או בא כוחו באופן קר: "והנה מגיעה הפעולה שוודאי תיראה לך כמין אמצעי חירום תיאטרלי. אבל איזה ברירה אחרת היתה לנו? הבעיה היתה למצוא את חבר הקבוצה שסרח. אלא שהחשד נפל שווה [...] החלטתי לארגן בעצמי פשיטה על הקבוצה. הבנת את זה? פשיטה של חברים אחרים, נאמנים, מחופשים לשוטרים. קנוניה בתוך קנוניה." [עמ' 39-38]. מה שמתחיל בתור להט נעורים ותמימות אידאליסטית הופך לסוף מר ידוע מראש. השאלה איך מספרים את זה, וקונרד יודע איך לעשות זאת.


עד הגל החמישי, שישה ספרים שתקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר

I know you feel these are the worst of times

I do believe it's true

When people lock their doors and hide inside

Rumor has it it's the end of paradise

#ספר #נהר_ספרים #בלזק #בירס #קונרד #רולן #דנון #לונדר




158 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול