אני ממשיך את היכרותי או התאהבותי השטחית עם אונורה דה בלזק בהנחיית ראובן מנהר ספרים. אחרי 'מותו של שאפתן', 'שתי צרפתיות, שני צרפתים' ו'המיסה של האתאיסט' ובטח שכחתי עוד כמה, קניתי וקראתי לפני מספר רב של שבועות את 'פריז-ברדיצ'ב בשמונה ימים' של בלזק (נהר ספרים, 2021, תרגום ראובן מירן שגם כתב את ההקדמה). בהקדמה כותב מירן, שמדובר אולי על הטקסט האוטוביוגרפיה הגלוי שכתב בלזק. כפי שהוא עצמו כותב: "אלמלי היו לי דברים מעניינים במיוחד לכתוב, לא הייתי טורח לספר לכם על אחד ממסעותיי. בזמן האחרון שָחַקנו כל כך את רעיון המסע ומימושו עד שהחלטתי נחושות לא לפרסם עוד לעולם דבר בנושא, ואף לא לומר עוד דבר על הארצות שבהן ביקרתי, וזאת כדי לא להיות וולגרי וכדי להימנע מדיבור על עצמי, שכן אני הוא הכינוי התפֵל והמייגֵע ביותר שאני מכיר בראייתו של קורא." [עמ' 19]. אבל בניגוד לכותבי מרבית כותבי בלוגי הטיולים ולמהגגים במרשתת על מסעותיהם, כמוני למשל, בלזק יודע להתבונן.
כך כשהוא מצטייד בדברים החשובים: "בסל קטן וקל לנשיאה צנימי מלחים, קפה מרוכז, סוכר, לשון כבושה ובקבוק קטן מלא אָניס, מוגן במקלעת קש. היו אלה מצרכים שיספיקו לשמונה ימים מלבד הצורך בחלב." [עמ' 47], הוא יוצר לדרך אל אהובתו הרוזנת הפולניה מפריז לברדיצ'ב באוקראינה. למחוזות ששלנו, היהודים, שמשו מחוזות חיים ומתים במשך דורות רבים. בספרו המורכב והקשה של עמר ברטוב על בוצ'אץ' ששוכנת לא רחוק מברדיצ'ב - אוטונומיה של רצח - הוא מתאר את השנאה, התיעוב, הרצח והטבח של האוכלוסיות ששכנו במרחב שעבר מיד ליד במשך המאות. גם בלזק שחלק מהתבטאויותיו בספר הן אנטישמיות, ראה את השילוב הקטלני של פולנים, רוסים, אוקראינים ויהודים במרחב האוקראיני-פולני: "היהודים לעולם אינם באים בברית נישואים עם הנוצרים, אבל ממירים את דתם כדי להיעשות אצילים ולהחזיק קרקעות. מציגים כאן לדוגמה כמה משפחות פולניות ורוסיות שמוצאן יהודי. אבל היהודים האלה בפולין הם כבני התערובת ברצות הברית: בדור החמישי עוד לא הוסר מהם הכתם הקדמון, והאדונים הפולנים זוכרים אותו עדיין." [עמ' 98]. ובלזק עוד עדין במשפט זה עם היהודים, יש ביטויים גרועים מכך בספר, לדוגמה: "באשר לקרקוב, זוהי גווייה של עיר בירה, וכדי שדבר לא יחסר שם, היהודים, התולעים המכרסמות הללו, נשארו בה." [עמ' 85].
